חיליק גורפינקל מאס, לפחות לרגע קל, במקומות האופנתיים והנכונים, והלך לאכול ב"אס". כן, כן. ההיא, ההיא...
"איפה נאכל", שואל י'. "אולי במנזר", הוא מציע. "אולי בבסטה". אבל אני, אין לי כח היום. אין לי כח לכל הטקס, טעים ונעים ככל שיהיה. לא של המנזר ובטח לא של הבסטה. לא היום. מחר בטח אחזור לסורי. ואז פתאום אני נזכר באס. כן, אס. אותו האס שאתם זוכרים, אם אתם זוכרים, מהנקניקים של פעם... כשהייתי ילד לא היה זוגלובק. לא היה טירת צבי. בטח לא מזרע. ואם היה, אני לא ידעתי מזה. את הנקניק היינו קונים אצל איציק מהעוף בגריל בירמיהו. הלוגו הגדול של אס היה אחד הסמלים המסחריים הראשונים שהכרתי. איציק כבר לא עושה עוף בגריל בירמיהו. אחרי עשרות שנים פרש ויורשו לא מתקרב למעלתו. ואף אחד כבר לא אוכל נקניק של אס. כולם יושבים בסרווסריה ותוקעים חמון דה ביוטס. נגיד. אף אחד גם לא יושב במסעדת אס במדרחוב בנחלת בנימין. אף פעם. לא רק יושבי הבסטה והמנזר והסרווסריה האופנתיים. אף אחד בכלל. גם כשיש שם מישהו זה נראה כאילו אין שם אף אחד. מסעדת אס נפתחה, תחזיקו חזק, ב-1929. שש שנים לפני מתי המקלל (שאז לא היה כמובן מתי). שבע שנים לפני אלימלך שכבר סגר. צחי דינור, נצר למשפחת אס המהוללת, מפעיל כבר שנים את המקום הזה. בפעם הקודמת שהייתי כאן הוא סיפר לי שקודם היה כאן מלון ספקטור, המלון הראשון של תל-אביב ובזמנו גם הבניין הגדול בעיר שנוסד בשנת 1921 ורוב ימיו שימש בכלל כבית-חולים. זה היה בעצם מעונו הראשון של בית-החולים הדסה עד שעבר למשכנו ברחוב בלפור (לא בטוח שאפילו את זה אתם יודעים או זוכרים, הדסה בבלפור). ב-1929 הקים כאן שלמה אס את מפעל הנקניקים שלו ולימים נותרה אחריו רק המסעדה. אס הפך כבר מזמן לעוד מותג של זוגלובק. אבל כל זה לא חשוב עכשיו כשאנחנו יושבים על הבר אצל צחי. ארבעה גברים רעבים ובעיקר צמאים. פרנק סינטרה משקיף עלינו מהפוסטר הישן של המקום שבו משמש 'אולד בלו אייז' כקישוט לתפריט. אנחנו שותים בקס מצוינת, ובינתיים צחי מכין לנו כריכי קורנדביף אימתניים, עמוסים בעשרות פרוסות של בשר כבוש תעשייתי ששום דבר במסחריותו לא מפריע לנו עכשיו. גם לא העובדה שצחי בוחר להוסיף לו בצל מטוגן בין כל שאר התוספות. להפך. אוכלים, שותים ומדברים. אם היה מזל היינו שותקים. כי למה לדבר במקום כזה. אס הוא מקום עצוב, למי שבוחר לראות בו עצב בהיותו אנדרטה חיה של עבר שהיה ואיננו. אס הוא מקום שמח מאד למי שמבין שעצם העובדה שהוא עדיין קיים קצת מצילה את העיר הזאת מהאופנתיות הבלתי פוסקת ולעיתים הבלתי נסבלת שלה. מהעיר בלי הפסקה שלה. מהטרנד והפוזה והדאווין. כי כל עוד יש מקומות כאלה לעצור בהם ולהתגעגע, לא הכל עוד אבוד, לפחות לא לנוסטלגיסטים חסרי תקנה כמוני... אס. נחלת בנימין 18, תל-אביב