האביב הערבי שלי: צלילים וטעמים

טליה לוין החליטה לצאת מהפוזה הפסודו תל-אביבית שלה, ולחזור לזיכרונות ילדותה בשכונה הכי צמודה לג'סי כהן. בסוף היא מצאה את עצמה נסחפת בעקבות האביב הערבי...

כל הסיפור הזה של האביב הערבי מתחיל, אצלי לפחות, דווקא בחולון, בשכונה הכי צמודה לג'סי כהן. זאת אומרת, בבניין האחרון שמשקיף על השכונה הידועה לשמצה. מי שגר שם אמר שהוא גר בדרום-העיר, אבל זה לא ג'סי, ואז כולם נשמו לרווחה. סבתא שלי גרה בקומה האחרונה בבניין הרכבת האחרון, והיינו שומעים שם עם השכנה המצריה שלה אום כולתום ופריד בפול ווליום בטייפ דאבל קאסט, וזורקים שאריות של עוף לחתולים. אני אהבתי את המוסיקה. עשיתי את עצמי מבינה כל מילה ולא הבנתי כלום. אחר-כך היינו עולות למעלה וצופות בסרט ערבי בערוץ הירדני. לא הבנתי כלום, אבל הנהנתי וצחקתי כשהן צחקו.

לפני עשר שנים, ואולי בעצם יותר, חבר מאד טוב מהמגזר שצחק שהמשפט היחידי שהצלחתי ללמוד כל חיי בערבית היה: "אני תלמידת כיתה ו' בבית ספר", חשף אותי גם לפיירוז. "עזבי אותך מהזקנים של פעם" הוא אמר, "יש פה משהו אחר". הוא שלח לי קלטות (בעצם קסטות) שהיו לו בבית בילדות, ואני הייתי שמה את זה ברקע בווקמן שלי שהסתבר שעדיין עובד ועושה ספונג'ה. אחר-כך הוא ממש אמר שכדאי לי ללמוד את השפה הספרותית כי היא מאד יפה. הסכמתי אתו, אבל כמובן שלא עשיתי עם זה כלום.

אביב נעורים

לפני חצי שנה ביקרתי בירדן, וגם ספרתי לכם על כך בהרחבה. שם, בבר ה'שישה' בו ביליתי במשך שבוע שלם עם אדי נרגילה והופעות משובחות, קלטתי שלא רק גנטית, אלא גם חלק מההוויה הפנימית שלי, נרגעת עם המוסיקה המדהימה הזו. ניסיתי לחפש איזה תחליף הולם מקומי לחוויה הבלתי נשכחת הזאת, אבל לא מצאתי דבר. ובכלל, חוץ מה'שישה', רק מסיבות דארק אייטיז ב'פינגווין' הם הדבר היחידי שמצליח להוציא אותי באמת מהבית.

אלא שלפני כמה שבועות אני נוסעת במונית וחולקת אותה עם מישהי שסיפרה לי שהיא מתקלטת ב'מסיבות ערבית' והיא בדיוק טסה לקהיר כדי לראות הופעות ולהביא משם מוסיקה חדשה. שם, במונית, נולד הרעיון לכתבה הזאת, 'האביב הערבי' שמיועדת לכל מי שמחפש להתחבר לשורשים, ובכלל לצאת קצת מהבועה העדתית-מסורתית ולהכיר את השכנים שלנו הרבה יותר טוב.

לליין קוראים "בסבוסה ליין - פסיכדליה טורקית, "אסיד האוס ערבי ועוד", כך היה כתוב בברושור וזה הדליק אותי לגמרי. וגם זה שזה מוציא אותנו מהסכמתיות שמוסיקה ערבית היא רק נשים. לדי ג'יי קוראים נטלי ברוך (חפשו אותה בפייסבוק) ולבר 'זוט אלור' ברחוב כצלנסון בגבעתיים. מדי פעם שווה לכם להתעדכן בהופעות - אם אני לא טועה הן מגיעות פק"ל אחת בחודש - וגם לצאת קצת מתל-אביב כדי לחוות מקרוב את האביב הערבי.

אז יצאתי מתל-אביב, העיר שהספיק לקום בה ברסרי ערבי חדש באזור כיכר מסריק בשם 'אל נור'. היה לי טעים מאד, אבל הרגשתי שזה נגיש לי מדי. לא הכל חייב להיות מתחת לבית. לפעמים הדרך מהנה יותר מהחוויה עצמה. במרחק של שעה ברכבת הגעתי עד ל'אום כולתום' - המסעדה של אסי דלק שנולד ביפו ועבר לחיפה.

אסי, שנולד בשם חסן והוא מוסלמי, ואשתו גאיה היהודייה, פתחו ביחד את המסעדה שפשוט מלקקים בה את האצבעות. יש שם אוכל אותנטי וגם תבשילים שיכולים להתאים לטבעונים, צמחונים עקשניים שבינינו. עובדים בה ערבים ויהודים יחדיו, יש בה אלכוהול בשפע ומוסיקה אתנית. הם פתוחים גם בשבת ונמצאים בשדרות מוריה 60.

בדרך-כלל כשאני מגיעה לחיפה אני גם מצפינה לעכו. אמא שלי עכואית גאה, והסבתא מהפסקה הראשונה בטור גרה מאז עלייתם ארצה בעיר העתיקה בתוך החומות, ממש צמוד לים. עלאא מוסא, השף של מסעדת 'אלמראסא' (המעגן), התקשר אליי בשבוע שעבר וסיפר לי שהוא עובד בתחום מגיל 15 והתחיל כשוטף כלים אצל 'אורי בורי'.

מה שאני אוהבת בתפריט שהרכיב מוסא הוא את השילוב של מאכלי-ים, של גורמה וביסטרו צרפתי הארד קור עם המטבח הים-תיכוני. המסעדה נמצאת בנמל הדייגים בעכו, שרק בשביל זה שווה להגיע, ופתוחה גם בשבת.

ועוד אחת בעכו, כי אני ממש חיה ונושמת את העיר הזאת, היא מסעדת 'ביילסאן', הנמצאת על הרחוב הראשי בעיר, ולשבת שם זה כמו להיות בתוך תפאורה של סיפור מתוך אלף לילה ולילה. השף הוא מהארן פארס, והבעלים הוא יוסף טנטורי, צעיר בן 23 שהלך בעקבות אביו עיסא, הבעלים של מסעדת 'כף החומוס' מהעיר העתיקה. לכו, ולו רק כדי לאכול את המסח'ן עוף ושייח א מחשי. רחוב בן עמי 19. גם פתוח בשבת.

אם אתם באזור אבו גוש, כדאי לכם לוותר על החומוס הסטנדרטי (כן, גם אם הוא אלוהי...) ולהגיע דווקא לעין נקובא, לכפר, ולמסעדת הבית של סאלווה, שזה כמעט כמו להגיע לסבתא ולקבל הזרקה לווריד של שלל מאכלים שלא תוכלו להתרומם מהם אחר-כך.

אותי מפילים תמיד עלי גפן ומגשי מקלובה. מאז החזרה מירדן אני מחפשת בדיוק את המקלובה האלוהית שאכלתי אצל אסרף בפטרה. כדאי לתאם מראש לפני שמגיעים ולומר שאני שלחתי אתכם , קבלו: 054-3355353.

מה שהפתיע אותי יותר מכל היה דווקא הספר "מטבח של שלום" של השפית כיפאח דסוקי שמתעסק בעיקר בבישול ערבי טבעוני. לי אין שום קשר לטבעונות, אבל יש פה טוויסט מאד מעניין ולא שגרתי.

זה לא רק המתכונים, אלא גם הסיפור האישי של דסוקי שנולדה בפורדיס, למדה באוניברסיטת תל-אביב והיום חיה בפראג ומגדירה את עצמה פמיניסטית, טבעונית, פעילה חברתית ומשוררת. זה בהחלט ספר ששווה להציץ בו, לא רק לחובבי הז'אנר נטול הבשר.

ואם כבר דיברתי על בר ה'שישה' העמאני שלא יוצא לי מהראש, אני חושבת שמצאתי תחליף. ובכן, כמעט. בשנה שעברה כשהייתי בסיור סליחות לפני יום כיפור בירושלים התארחנו ב'אמריקן קולוני', מלון שאני קוראת לו אירופה בישראל.

אלא שאז, מסתבר, פספסתי את העונג שקיים במרתפו, הלא הוא 'בר המרתף', שמעוצב בסגנון מזרחי אותנטי של המאה ה-19 ויש בו אווירה ומוסיקה מעולה, 100 סוגי קוקטיילים ומטבח משובח. מסתבר, אגב, שהבר פתוח בהזמנת מקום מראש גם לחבר'ה שמגיעים במיוחד לדרינק וחוזרים הביתה. לא צריך להתארח במלון לשם כך. אוטוטו קיץ, אז אפשר יהיה גם לשבת בגינה המטופחת שלהם בחוץ.

פותחים שולחן

רזאלא היתה שפית בעברה ב"מצפה הימים". אגב, אנקדוטה היסטורית - סבו של עלי, בעלה של רזאלא המארחת, חתם את ההסכם הראשון בין יגאל אלון לבין הבדואים בגליל ב-1948. הסכם שיצר חיץ של אחדות ושיתוף במלחמת השחרור בגליל העליון. בני המשפחה ישמחו להראות לכם בזמן האירוח אצלם במטבח תמונות היסטוריות מתחילת המדינה. אה, ולפני שאתם עוזבים אל תשכחו לטעום מהכנאפה. איך מגיעים? מתקשרים ישירות לרזאלא: 052-6565792.

ואם על הדרך הצלחתי לפתוח לכם את התיאבון וגם אתם רוצים להתחיל לחוות את האביב הערבי, כאן אפשר ללמוד ערבית מדוברת ובחינם: madrasafree.net