אל תקרא לי מותק

מיכל לויט תפסה עצבות חורפית בעקבות מחשבות משביתות שמחה על עבר מול עתיד ומכאן לאן, עד שהבינה שהדרך הכי נכונה להפיג אותה היא פשוט להתמסר לרכות המלטפת של הערמונים. ברור שעם אלכוהול

כבר יומיים אני בהנגאובר בלי סיבה. נו, בעצם תמיד יש סיבה אבל בדרך-כלל הסיבה של האובר זה ההנג ואצלי ההנג היה, אעפס - סתם שום כלום ושום דבר. לגימת גראפה אל מול מעבד תמלילים שמתמלא בגבבים שיום לאחר מכן נמחקים בברוטאליות.

כשאתם בדודא למתוק, מדובר בביס המושלם (צילומים: מיכל לויט) עשן הסיגריות מילא את החדר האטום כי בחוץ כבר נהיה קר מדי והגרון התמלא ליחה שורפת והלב הצטמק לממדים שרק דורשים עוד שאיפה - כמה מתחשק לי להתנתק מהעבר. הו, לו רק אפשר היה לכבות את המכשיר הסלולרי המאפשר גישה ישירה למכות חשמל שמעוררות מחדש את שגווע, שוב ושוב. תודה לאל, טורינו. השבח לאל, ברה, הוציאו את הערמונים, ממתיקי חיכי, משמחי לבבי. כשהשווייצרית הציעה לי טרמפ לטורינו שאלתי אם יש עדיין ערמונים. משהו בפשטות של הדוכנים המפוזרים ברחבי היבשת וניחוחות האגוזים הקלויים עושה לי את החורף למעודד בהרבה. באיטליה קוראים להם קסטניות, וככל שמתקדמים צפונה השם הופך למרוני (כך גם בצרפת), הם נפוצים בעיקר בקלבריה (הבהונות של איטליה), שם הם מהווים חלק נכבד מכלכלת הייצוא החקלאית עוד מהמאה ה-15, אבל גם בפיימונטה ניתן ללקט אותם הישר מהמדרכות, שכן לא חסרים עצים במצב רוח סתווי, שעייפו מלהחזיק אותם. ברחוב הראשי של טורינו יש מוכר נחמד שבכמה פרוטות (2-3 יורו) ממלא לי קונוס חמים, ואני מקלפת-נוגסת-מקלפת-נוגסת ללא הפסקה, עד שהפה יבש ואין ברירה לעצור לאיזו בירה קטנה וקרירה. איזון זה הכל בחיים.

שמרירות השתלטה על החך המלא בטאנינים מהערמונים, החלטתי לפנק עצמי במארון-גלאזה: ממתק ערמונים צפון-איטלקי או אם תתעקשו דרום-צרפתי. אני מודה, אינני מחובבות המתוקים כלל וכלל, אבל ההנגאובר והיומולדת שעבר, והטעמים המרירים של ההנגאובר חסר משמעות, עשו לי חשק למתוק, ואכן מדובר בביס מושלם. כך עברנו לנו השווייצרית ואני מקפה לקפה, השווינו טעמים והתפלאנו כשגילינו שלכולם יש את אותו הטעם. פחות התפלאנו מהבחילה שליוותה אותנו הביתה. הגעתי באותו הערב לברה עם שלל של ערמונים יפים למראה, אך הטעם מסתתר עמוק מתחת לקליפה, וזמן ההכנה הצפוי גרם לי להמתין ולחשוב מחשבות על טשטוש הגבולות בין העבר לעתיד. אז מה היה לפני שעזבתי, איך יהיה כשאחזור, ולמה לעזאזל אני לא מצליחה להיכנס לעובי הקורה של חלל ההווה ופשוט לחיות אותו. מתוך הבנה שאני הולכת לעבוד קשה על קילוף הערמונים, החלטתי לא לאכול אותם מיד עם מנה דוגמת ריזוטו או מרק (על אף שזה טעים-טעים כל-כך), אלא לשמר אותם. רוצה לומר - לכלוא את העבר בהווה ולטעום אותם בעתיד.

אני יודעת שזאת התפלספות בגרוש, אבל אותי זה מרגש, אז לאחר הבישול והקלייה, יצקתי עליהם סוכר מומס והכנסתי אל תוך בקבוק שיכר ביחד עם ברנדי וקצת דבש. עברו שבועיים מאז, ומדהים איך דברים השתנו, מחוץ לבקבוק ובתוכו - הטעמים של הערמונים מתערבבים לאיטם, וכך גם אני וההווה. אני נותנת לו עוד זמן, להתגעגע, לשקוע, להשתכשך, ובעוד 3 חודשים מעכשיו, כשאהיה אדם שונה, אוכל לשבת לי וללגום מליקר הערמונים של היום הזה בטורינו, ולהיזכר בערגה בחורף שהיה אז, ולא יחזור. מתכונצ'יק לליקר ערמונים ביתיפרודוקטים:750 גרם ערמונים (אחרי הקילוף צריך להיות בסביבות ה-500 גרם) 200 מ"ל מים 150 גרם סוכר ½ כפית דבש 500 מ"ל ברנדיוככה עושים: קולפים את הערמונים מהקליפה החיצונית והפנימית הצמודה לפרי (יש מספר פטנטים לעניין הבאמת לא פשוט הזה. אני חרצתי צלב בקליפה, בישלתי 20 דקות בהרבה מים רותחים וניגשתי לעבודה. אמנם עברו שבועיים ועדיין נשארו לי קליפות ערמונים מתחת לקצות האצבעות, אבל אני אוהבת את העבודה המדיטטיבית על שלל צלקותיה).

מניחים את הערמונים הקלופים בסיר רחב ומבשלים אותם ב-200 מ"ל מים במשך כ-10 דקות כשהסיר מכוסה ומבלי לערבב. בעזרת כף מחוררת מוציאים את הערמונים החוצה ומניחים בצד. מכניסים לסיר עם מי הבישול החמים את הסוכר והדבש (לא חייבים דבש, אבל הוא מוסיף טעמים אדמתיים), מבשלים תוך כדי ערבוב עד שהם נמסים. מחזירים את הערמונים לסיר ומבשלים במשך 5 דקות. בשלב הזה ניתן לערמונים המסוכרים נשיקת פרידה, ונכניס אותם בעדינות לצנצנת אטומה או בקבוק ליקר עב זכוכית, ניצוק עליהם את המיצים שנותרו דרך מסננת דקיקה, ומעליהם נמזוג את הברנדי. בואו נודה על האמת, ליקרים הם בעיקר מאוד יפים למראה, אז מי שלא רוצה מכת סוכר מתוקה הישר ללב - יוכל למהול את הליקר בקצת מים חמים, לתבל במקל קינמון או במסמר ציפורן, ולחמם לעצמו את החורף הישראלי הקר. הרשו לי לגחך מפיימונטה...