חיליק גורפינקל, טיפוס נוסטלגי, נתקף געגוע לשנות השמונים העבשות והחליט שהגיע הזמן לשדך יין טוב לגבינות משובחות. והפעם: גרי דה מרסלאן רוזה ושתי צרפתיות שוות…
חיליק גורפינקלמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
חיליק גורפינקל, טיפוס נוסטלגי, נתקף געגוע לשנות השמונים העבשות והחליט שהגיע הזמן לשדך יין טוב לגבינות משובחות. והפעם: גרי דה מרסלאן רוזה ושתי צרפתיות שוות…
כשמדברים, אם מישהו עוד עושה זאת בכלל, על התאמה של גבינות ויין, חושבים, כך נדמה לי לפחות, בעיקר על יינות אדומים. ה'מבינים', יודעים לציין שלא מעט גבינות טובות מתאימות בכלל ליין לבן, וחלק אפילו מבצעים זאת בפועל. יש אפילו כמה גאונים שזוכרים שאפשר להתאים לא מעט גבינות ליינות קינוח בכלל. אבל אף אחד, או כך לפחות זה נראה, לא מתעסק עם יינות רוזה. עד לא מזמן, איש כמעט לא שתה כאן רוזה בכלל, כן או לא גבינה. השם הרע שיצא ליין הזה, בעיקר "בזכות", כמה גרסאות מקומיות קדמוניות ולא ממש מוצלחות, הרחיק רבים וטובים לשנים ארוכות מהיין שאולי אין מתאים ממנו למזג-האוויר הישראלי הלוהט. אלא שהימים הללו, כך נראה כעת, חלפו מבלי שוב, והשוק הישראלי מוצף ממש באינספור יינות רוזה, מיובאים מוצלחים ומקומיים מצוינים, בכל קשת המחירים. אחד היקבים שהשקיעו רבות בייצורם שיווקם ולא פחות חשוב, מיתוגם של יינות הרוזה החדשים, הוא יקב 'רקנאטי' שמייצר לא פחות משני יינות רוזה שונים - מהלך שלא רבים יכולים להתגאות בשכמותו. וכך יוצא שבנוסף לרוזה ה'רשמי' שלהם - בלנד מפתיע ומוצלח של ענבי ברברה וגראנש, מתהדר היקב גם ב'גרי דה מרסלאן'.
ה'גרי דה מרסלאן', שכפי שמרמז שמו - 'גרי' (Gris) בצרפתית הוא אפור - צבעו חיוור הרבה יותר מהוורוד-כתום המסורתי של יינות הרוזה, וזאת הודות להשריה קצרה הרבה יותר מההשריה הקצרה ממילא של קליפות הענבים האדומים עם התירוש. התוצאה היא לא רק יין בהיר יותר, אלא גם ובעיקר יין עדין הרבה יותר. וכשמדובר ביינות שהם ממילא עדינים מיסודם, התוצאה היא מבורכת. ה'גרי' של רקנאטי מיוצר מענבי מרסלאן, עולה חדש מדרום-צרפת ההולך וכובש לו עוד ועוד חלקות בעולם היין המקומי.
זן המרסלאן הנו הכלאה בין זני הקברנה סוביניון הבורדולזי והגראנש הדרומי. הוא נפוץ בעיקר באזור לנגדוק בדרום-צרפת וגם בקליפורניה. הוא 'נולד' בשנת 1961, ילד במונחי עולם היין, ועכשיו הוא פה. ברקנאטי מייצרים ממנו גם יין אדום, וכך עושים גם יקבים אחרים. ה'גרי' של הייננים גיל שצברג וקובי ארביב המוכשרים, הוא יין קליל, פירותי ופרחוני ובעיקר קיצי להפליא.
גרי דה מרסלאן
לכל הטוב הזה, שרק אלוהים, ואולי גם חברת ויזה, יודעים למה בדיוק הוא מגיע לנו, שידכה דבי הרדוף המקסימה ממעדניית 'אגתה' שברמת-החייל, מי שמארחת את סדרת הכתבות הזו, שתי גבינות צרפתיות נהדרות. הראשונה היתה גבינת קולומייר (Coulommiers) מבית רוזייר (Rouzaire). הקולומייר (24 שקלים ל-100 גרם), או בשמה המלא Coulommiers de seine et marne היא גבינה רכה מחלב בקר המגיעה מהכפר קולומייר שבמחוז סיין ומארן באיל דה פראנס.
הגבינה הזאת מגיעה בצורת דיסק שמנמן במשקל 400 גרם, או קצת פחות, יש לה 45% שומן וציפוי אכיל לבנבן של פטריית ה-Penicillum Candidum - שם נרדף לפטריית הפניסילום קממברטי שרק שמה בלבד כבר מעיד על שימושה ומקורה. זמן ההבחלה שלה הוא קצר יחסית, 4-6 שבועות בלבד. למעשה, הקולומייר היא קרובה פחות מוכרת של גבינת הברי, אף על פי שהיא מיוצרת זמן רב יותר ממנה. במשך זמן רב אף כונתה הגבינה 'ברי דה קולומייר'. היא אמנם אגוזית יותר מהברי, אך מאד מזכירה אותה.
רוזה במקום שמפניה
הגבינה השנייה בטעימה הקצרה והמענגת של דבי ושלי באגתה, היתה גבינת שאורוס (Chaource). גבינת ה'שאורוס' (21 שקלים ל-100 גרם) היא עוד גבינת מחלב בקר המגיעה מכפר בעל שם זהה ממחוז שמפיין-ארדן הצפוני. כמו שמרמז אזור המוצא, יצרניה ממליצים לשתות לצדה שמפניה, אבל אנחנו התחכמנו ושידכנו לה את הרוזה של רקנאטי. לא הצטערנו לרגע. הטעם החמאתי-פטרייתי שלה החמיא מאד לרוזה והשתלב אתו להפליא. אבל עזבו אתכם לרגע מההמלצות וההתאמות והטעמות של דבי ושלי. בואו להתנסות בעצמכם. לא תתחרטו.
