בירה בצהריים: מחנה יהודה

שמוליק וולברג לא אוהב שהשמש מסתכלת עליו כשהוא שותה, אבל יצא בצהרי היום לבדוק את מסורת שתיית הבירה בשוק הירושלמי. מסע בין פרלמנטים, קזינו וחמארות בסגנון יווני וספרדי

"כשהייתי נער, בתחילת שנות השבעים וגם שנים לפני", אומר לי ג'ימי בעברית מצוחצחת במבטא מרוקאי ועם זיק משובה בעינים, "הקוד התרבותי היה לעשות רושם על הסביבה והשכנים. כשאמא הייתה שומעת את אבא, 'עמרם העבדאי' קראו לו, חוזר שיכור ממשחק הקלפים שלו, היא הייתה ממהרת להגיף את כל התריסים באופן מוחלט כדי שהשכנים לא ישמעו את המכות שהוא נותן לה. אוחחח... פעם היו נשים". אני לוגם בצמא מבקבוק ההייניקן הצונן שלי בחמארה הקטנה שלו, העונה לשם הגדול אצל ג'ימי - הפרלמנט של השוק (רח' האשכול 5). ג'ימי שם כבר חמש שנים. "ואיפה היית לפני?", אני שואל. "בתי סוהר וסמים", הוא עונה, כאילו הגיש לי קורות חיים מכובדים לטובת ראיון עבודה. עוד נחזור לג'ימי, אבל לא שם התחיל המסע. נטלתי על עצמי משימת סנהדרינק קלאסית – לחקור את מנהגי שתיית הבירה בשוק מחנה יהודה בצהרי היום. לכאורה משימה פשוטה, אבל עבורי מורכבת מכמה סיבות: ככל שאני רגיל בשתייה בלילה הרי שביום אני טירון בה (לא אוהב שהשמש מסתכלת עליי כשאני שותה); הסיבה השניה היא שאני שתיין בירה לא מפותח בעליל; והסיבה המרכזית היא שגדלתי בירושלים והפניתי לה את גבי לפני למעלה משלושים שנה, לא בצער ושלא על מנת לחזור. אני ממעט לבקר בה ואם אני נאלץ לעשות זאת, ממניעים משפחתיים, אני עוטה על עצמי שק ואפר. לא מטעמי אבלות על המקדש שחרב, אלא מטעמים של רחמים עצמיים. בכל זאת חייב לציין שיצאתי מהמסע הזה מחוייך. היה נהדר לשתות במקומות הקסומים שנפלתי עליהם, בירה לאור יום זה יופי של דבר, ולהיות תייר בירושלים זו בהחלט חוויה מהנה.