אוכלת, שותה: אביבית פריאל

אסנת גואטה מדלגת בין הסירים ומשקה שפים עד שהם מוכנים לגלות לה מה הם אוכלים באמצע הסרוויס. והפעם: אביבית פריאל מה'אוזריה' וה'נקסט דור'...

רגע לפני שאני מספרת לכם על הפגישה עם אביבית פריאל, אני שמה את זה כאן: יש לי פטיש לסנדוויצ'ים. הנה הוצאתי את זה. אני אסנת גואטה, כתבת אוכל זה 15 שנה, מוכנה להמיר את הסטייק הכי משובח ועוגת השוקולד הכי מושחתת בסנדוויץ'(!). אם אפשר אז ברי נמסה עם חמאה צרפתית, איזה אגס וקצת טימין עם דבש... אם אפשר. בחייאת, הרי דווקא ממדינה לחה, נטולת פורמליות ומכניסה כל דבר לפיתה, כמו ישראל, הייתי מצפה שלא תהיה בעיה לשתות כוס יין עם איזה כריך משובח, ולמרות זאת עדיין לא הצלחנו להשריש את קונספט הדרינק צהריים ובטח ובטח לצד סנדוויץ'.

ממש כמו אותם מקומות שטופי שמש עם חול לבן וים כחול. יוון של שישי צהרים... (צילום: אסנת גואטה, יח"צ)

החלטתי לגייס למאבק שלי את אחת השפיות היותר שובבות, מוכשרות ומסקרנות שיש בעיר הזו - אביבית פריאל הבעלים של 'אוזריה' הכל-כך טעימה ושל ה'נקסט דור' והתייצבתי אצלה עם 'גרי דה מרסלאן' מקורר של 'רקנאטי' בצהרי יום שלישי - פעמיים כי טוב. ידעתי שאביבית תרגש אותי, אבל לא ידעתי עד כמה. כבר בכניסה הכה בי ריח הלחם הטרי ומצאתי את אביבית שולה פיתות בשרניות מהמחבת ספוגות בשמן-זית ומנוקדות באורגנו טרי.

הריחות של פיראוס

בעודי בוהה ברעבתנות בערימת הפיתות שנערמת מולי, שלפה אביבית פיתה דשנה מהערימה והתחילה למשוח אותה בשכבה עבה של צזיקי סמיך, עליה הערימה נתחי פרגית צלויים ומתובלים שהרוטב ניגר מהם היישר אל בשר הפיתה, עגבניות צלויות גדושות בעסיסיות, בצלים חרוכים, אריסה חריפה והרבה פטרוזיליה. את כל העושר הזה היא גלגלה ביד מיומנת לכדי כריך סופלקי מושלם שרק מלהביט בו מתכווצת הקיבה מחשק ו... לקחה ביס (!). לא תגידו שהיא הציעה לי קודם, לא, לא - היא פשוט לקחה ביס, עצמה לשנייה את העיניים, מתענגת על כל רגע, פקחה אותם ואמרה": "טוב... שנשתה משהו?".

הצד הפולני שלא קיים בי החזיק את עצמו מלהיעלב והצד הטריפוליטאי חשב לרגע לחטוף לה את הכריך בזמן שהיא פותחת את היין, ולרוץ כל עוד נשמתי בי אל עבר הלא נודע, אבל אז הגיע היין וכשמגיע יין, שוכחים הכל ושותים. אחרי חצי כוס כבר הייתי בשלה לרמוז לאביבית שאחזה בסופלקי בבעלותיות, שהגיע תורי לנעוץ את שיני בתקרובת ואכן היה שווה לחכות.

לנגוס, לשתות ולגנוח

וואי, אם רק היה מותר לגנוח. הביס היה מושלם. מליחות שמן-הזית והאורגנו הצלוי נדבקו אל האצבעות וכל ביס היה גדוש בעולם של טעמים - חריף, בשרני, קריר וחם, אבל יותר מזה - הביס היה מושלם כי הוא עבד טוב מול ה'גרי דה מרסלאן'. נתחיל בזה שזה יין יפה. סליחה על חוסר הז'רגון המקצועי, אבל הגוון הוורדרד והנראות שלו נוסכים בי תחושת אריסטוקרטיות עדינה כמו קייט של ויליאם - נסיכה אבל הכי מהעם.

מה שהדהים אותי בבחירה הזו של הכריך, המעט כבד והמתובל, זה שהתיבול הים-תיכוני של הפרגיות והעגבניות הצלויות היוו ניגוד מושלם לקרירות ולרעננות ההדרית של היין והצליחו להעצים אחד את השני ולהביא גם את היין וגם את המנה למקומות אחרים, מקומות שטופי שמש עם חול לבן וים כחול. יוון של שישי צהריים. חופש. אביבית הביטה בי בסיפוק: "לזה אני מתכוונת", היא הסבירה, "די עם החוקים. מבחינתי אין בעיה לשתות כוס יין טוב ליד גרעינים בצהרי שישי ויום אחרי ליהנות מאותו היין על ארוחה בת 7 מנות.

תתחילו לשבור מוסכמות

יין צריך להישתות בכל מצב ובכל מצב-רוח. סתם ככה בסוף סרוויס בין הסירים, בצהרים עם כריך או מנת פסטה קלילה, וכמובן - עם שלל של מנות מדויקות ומורכבות. לכל אדם יש את הרגע שלו והחשק שלו וכמו שבכל מקום בעולם מסוגלים לחסל בצהרי יום בקבוק יין עם כריך או סלט, כך גם בארץ חייבים להשתחרר מכל המוסכמות ולהתחיל ליהנות מיין גם בחוץ וגם בבית, במחירים נגישים יותר ולהשתחרר מסטריאוטיפים של אדום לבשר ולבן לדגים כי זה מזמן לא קיים".

ישנם יינות לבנים שהם מורכבים ועשירים ששותים לאט והם מתפתחים וישנם יינות אדומים קלילים שמחסלים בקבוק בחצי שעה. מבחינתי לשבת עם מנה כמו סופלקי עסיסי לצד כוס יין קרירה שולח אותי בדמיון לאיזה חוף יווני ולכמה דקות של שקט ושלווה. ארזתי את הבקבוקים, השארתי לאביבית את שארית הסופלקי, ניקיתי את החול של הים ביוון ויצאתי ליעד הבא כדי לחפש את שיספר לי איך יין עוזר נגד געגועים.