חיליק גורפינקל ממשיך לנסות לשדך בין בירות לחטיפים, והפעם: בירה ווינשטפן פסטביר ותפוצ'יפס שווארמה…
לפעמים אתה נתקל בהפרעה כל-כך קשה, והנה סוף-סוף נכנס שמו של המדור הזה (שלא אני הענקתי לו) לפעולה, ובכן, לפעמים ההפרעה, המוזרות, חוסר ההיגיון, הם כל-כך קשים ועמוקים, עד שכהרף עין נבנה לנגד עיניך היגיון שהוא לא פחות עמוק מכל היגיון אחר. יש היגיון בשיגעון. תפוצ'יפס בטעם שווארמה! איך לא חשבו על זה קודם? ועוד עם צילום של ליאו מסי על העטיפה. באריזת ענק משפחתית. אם כי לא בטוח כמה מבני המשפחה, לפחות הבוגרים שבהם, ישרדו את האירוע הזה.
היום בערב, כלומר בשעת כתיבת שורות אלה לפחות, ייפגשו צרפת ופורטוגל לגמר היורו. כריסטיאנו רונאלדו, הנמסיס של מסי, יעלה על המגרש, כולו חיוכים שחצניים ועמידת קרב מוזרה. עם קצת מזל, הוא יירד ממנו אבל וחפוי ראש אחרי שאנטואן גרייזמן, הצפרדע הצרפתי החביב שנראה כמו ילד כאפות קלאסי, יאכיל את הנבחרת של רונאלדו באיזה שער או שניים. אל תבינו אותי לא נכון. כבר שנים שאיני מתעניין בכדורגל. פעם בארבע שנים אני מתיישב קצת מול המונדיאל, ולקראת סוף ליגת האלופות, במיוחד כשברצלונה משחקת, אני תופס את עצמי מדי פעם בוהה במסך ונרדם אחרי חצי שעה, לא משנה כמה טוב המשחק. שנות הכדורגל שלי מאחוריי. אבל אפילו לי קשה להישאר אדיש אל מול תופעות אל- אנושיות כמו רונאלדו ומסי. לא בגלל הכדורגל שהם משחקים, כלומר לא רק בגללו.
מצד אחד הננס הארגנטיני שהוא כנראה שחקן הכדורגל הכי טוב שאי-פעם נולד, ומצד שני, האליל הפורטוגלי שהוא כנראה, השחקן הכי מעצבן שאי-פעם דרך על כר הדשא, וכנראה גם כן אחד הטובים שבהם. מאבק הטיטאנים הזה בין החנון האולטימטיבי שצריך לגדל זקן, להעלים מס במיליונים ולסדר לעצמו תספורת קוצים בכדי שלא להיחשב לנצח ילד טוב בואנוס איירס, לבין היפיוף המושלם שלא משנה כמה טוב ישחק, כמה שערים יבקיע וכמה קמפיינים (ומיליוני יורו) יקבל, לנצח כנראה יעטה על עצמו את פוזת הנעלב, הכועס והמאוכזב (בדרך-כלל בצדק, שהרי כמעט תמיד ברצלונה של מסי לוקחת את ריאל של רונאלדו בסוף העונה, וגם כשזה לא קורה, נדמה לך שהם היו טובים יותר ובדרך-כלל אתה צודק).
ובכן, המאבק הזה הופך למלחמת עולמות של ממש דווקא מחוץ לליגה הספרדית או ליגת האלופות. לא רונאלדו, ובמיוחד לא מסי, נחשבים עדיין לגדולים מכולם (סטייל פלה ומראדונה, למשל, ובניגוד לקרויף המנוח שאפילו זה נסלח לו) בעיקר בשל עובדה אחת מכרעת - איש מהם לא הוביל את נבחרתו לתואר גדול באמת. לא מונדיאל ואפילו לא יורו. מסי כשל לפני כמה שבועות בקופה אמריקה, עוד תואר שחומק ממנו תדיר, מה שגרם לו להודיע שהוא פורש מנבחרתו הלאומית בגיל מוקדם למדי. צעד די לוזרי. אוקיי, אפסיק כאן. נדמה לי שהוכחתי שלמרות שאיני מתעניין, אני עדיין מקשיב. הייתי ממשיך אבל לא נעים. לא ברור ממי.
התפוצ'יפס בטעם שווארמה (בחיתוך עמוק…), הנה, סוף-סוף, הגענו אליו, הוא ללא ספק אחד מחטיפי הצ'יפס הסוטים, הבוטים והבועטים ביותר שנתקלתי בהם מימי. ובעצם לא רק בתחום הצ'יפס או החטיפים. מדובר כאן ב'יציאה' בקנה מידה היסטורי, ואף היסטרי, בתחום המזון. אם אתה עוצם עיניים ומתעלם לרגע מהמרקם הפריך, אתה בקלות יכול לדמיין את עצמך עומד באמצע אלנבי, בשווארמה 'בון טעם' ואולי אפילו אצל 'הקוסם' ירום הודו, ותוקע מנה בפיתה, כולל צ'יפס. ללמדכם, ובעיקר ללמדני, שכל הקטע בשווארמה הוא בכלל התבלינים. כמון, כורכום, כוסברה (יבשה מן הסתם), בצל ושום (אבקות בצל ושום אני מניח), זה מה שהיצרנים מנדבים כמידע בנושא. הדבר הזה פשוט טעים רצח. למי אכפת מהבירה עכשיו.
טוב, אבל זה בכל זאת מדור על חטיפים ובירה. הבירה היתה אם כן בקבוק של ווינשטפן בגרסת ה'פסטביר', כלומר בירת הפסטיבל. אוקטובר פסט אני מניח. תוקפה עמד לפוג פחות משבועיים אחרי ששתיתי אותה ואוקטובר היה כידוע מזמן, אבל גם ככה מדובר בלאגר גרמני אדיר, בניגוד לבירת החיטה הפחות חביבה בעיני של הבית המהולל הזה. אגב, כל בירת חיטה היא בלתי נסבלת בעיני, אז נא לא להתנפל. זה היה צהריים נפלא, לבד בבית עם המזגן, הצ'יפס והבירה. רק אלוהים (וביבי) יודעים אם ומתי אצליח לשחזר אותו שוב. אבל עד אז, לכו על זה גם אתם, אם אתם יודעים מה טוב לכם. ואתם יודעים מה, הבירה לא ממש חשובה כאן. העיקר שהיא תהיה בירה. טוב, אם אפשר אז לאגר בהיר. טוב, ואם אפשר אז שיהיה גרמני. גם צ'כי הולך. אאופוידרזיין. ויאללה צרפת...