מבחן לנצ'נר: פלאפל

חמוש בגולדסטאר יוצא חבר המועצה זיו לנצ'נר לפצח את סוד הטעם הישראלי. והפעם: פלאפל…

מעט מאוד ערכים שרדו, לדאבון הלב, במדינת ישראל מאז הקמתה ואפילו מהימים שקדמו לה. אחד הבודדים שבהם הוא פלאפל. ערך תזונתי לא משהו, ערך קלורי בשמיים – אבל איזה ערך טעים. הכדורים שנולדו במצרים לפני למעלה מאלף וחמש-מאות שנה התגלגלו, בין השאר, גם אלינו, שינו הרכב מפול לחומוס, הולאמו לטובת המפעל הציוני בדומה לכמה נכסים אחרים, אבל העיקר – מרגישים פה בבית. כפי שחרת המשורר בנפשותינו לעד: "לכל מדינה כאן בעולם / מאכל לאומי המוכר לכולם / ... ולנו יש פלאפל, פלאפל, פלאפל".

הקסם העממי של הפלאפל הוא עוצמה קולינארית ותרבותית שקשה לעמוד בפניה – והאמת היא שגם אין שום סיבה. העמידה הדבוקתית בתור, ההידחקות בדרך לפינת החמוצים, האכילה החפוזה והדוחסת בעמידה, הלכלוך הבלתי נמנע – כל אלה הם נימיו העדינים והדקים של האתוס הישראלי. בהשוואה לגינונים אחרים שסיגלנו לעצמנו עם השנים, מדובר בביטוי תמים של טעם טוב. וזה ברצינות.

אגבי ועל-הדרך ככל שיהיה, הפלאפל (כגרסה נוספת של גרגירי החומוס, על זו המשחתית) הוא עוד מקור לנאמנויות, להיעלבויות ולהתכתשויות. איש איש ופלאפלו, איש איש ונימוקיו הבלתי ניתנים לערעור. אבל על עצם מעמדו המיתולוגי של הפלאפל כפלאפל, ככדור קיומנו, כחתן פרס ישראל, אין שום ויכוח.

החברה המקומית, השסועה והמפולגת בדרך-כלל, מכבדת ומקבלת אותו עם או בלי חומוס, עם או בלי צ'יפס ואפילו עם או בלי פיתה. רק חטא אחד, לא נדיר, למרבה הצער, אינו מתקבל. אינו נסלח. אינו ניתן לכפרה: פלאפל בפיתה מקמח מלא. זה כבר – צר לי שלכך הגענו - לא ישראלי.

א. מאכל הרחוב היחיד שלא השתנה בעשרות השנים שהוא כאן. ולא במקרה. ב. כל-כך פשוט וזורם (גם על הבגדים), שכדי לא לאהוב אותו אתה צריך לא לאהוב את עצמך. ג. כי גם טבעונים אוכלים אותו.

למה לא

א. קשה למצוא מאכל פחות אלגנטי ממנו. ב. טוב, אנחנו לא ממש כאלה – אבל 700 קלוריות למנה? ג. כי גם טבעונים אוכלים אותו.