זיו לנצ'נר, היפוכונדר בדימוס, חקר ומצא שיש משקאות אלכוהוליים שנולדו בכלל כתרופות, ומבטיח שאם רק תנסו אותם מיד תרגישו יותר טוב...
עולם המשקאות העשביים-מרירים מתפרש על-פני סקאלה רחבה של טעמים – חלק מהם מתוקים ביותר, לפעמים אפילו מאוד, ומסתירים בתוכם טעמים של פריחה ושל עשבי תבלין מעודנים, וחלקם מרים, עזי טעם ומתובלים באופן אגרסיבי ברמה קשה לתיאור, אבל עם זאת הם עטופים בתחושה של מרפא, כאילו מנסים לומר שגם אם הטעם שלהם מאתגר, המאמץ בהחלט שווה את התמורה. טוב, מה לא עושים בשביל הבריאות...
אומרים שאת האפריטיף החמוד הזה, יין לבן, בדרך-כלל, מחוזק באלכוהול ובעשבי תיבול, הכין היפוקרטס בכבודו ובעצמו כבר לפני 2,400 שנה. אבי הרפואה המערבית השתמש במשקה כתרופה נגד שיגרון, צהבת, אנמיה ואפילו כאבי מחזור (טוב, לא באופן אישי). רופאים ביוון וברומא העתיקות המשיכו להשקות פציינטים בוורמוט, כשהם עפים בעיקר על צמח הלענה שהיה אחד ממרכיביו. הלענה, השוס של עולם הרפואה לפני הספירה, נחשב לגורם מחטא וגם כזה המשפר את פעולת העיכול. מאוחר יותר התקלקל השם של הלענה, היא תויגה כמזיקה וכך מצאה את עצמה מחוץ לוורמוט.
הסיפור של ליקר העשבים שרטרז (Chartreuse) החל להתגלגל בשנת 1605 במנזר שרטרז שבאלפים הצרפתיים. הנזירים השתקנים מהמסדר הקרטוזיאני קיבלו מאורח במקום, מרשל הארטילריה של מלך צרפת, נוסחה סודית להכנת דרינק עתיק (גם במושגים של המאה ה-17), שכונה "השיקוי לחיים ארוכים". לקח להם יותר ממאה שנה להבין מה בדיוק עושים עם זה, ובסוף הרוקח הראשי של המסדר אמר (בלב) "יאללה" והתקדם. בשנת 1737 הוא ייצר משקה שכל רכיביו – כ-130 – טבעיים, ושבשילוב אלכוהול בריכוז 71 אחוז העלים מחלות שונות, כולל כאלה שנחשבו עד אז חשוכות מרפא. או ככה, לפחות, האמינו הלוגמים.
הבן המזרח-תיכוני של משפחת משקאות האניס נתפס מימים כימימה כטוב נגד כל דבר רע. האניס הוא אחד מצמחי המרפא העתיקים, וכבר ברפואה הפרסית המסורתית, לדוגמה, נחשב לחומר מחטא שיכול לזיהומים. מחקרים מודרניים איששו את הסגולות הבריאותיות המיוחסות לאניס – ומכאן לעראק – והרחיבו את הרפרטואר שלו. לאן? או הו. מצאו שהוא משמש כחומר אנטי דלקתי, אנטי פטרייתי, נוגד חמצון, משכך כאבים, מפחית בחילות, פותר בעיות במערכת העיכול ואפילו מצמצם גלי חום בגיל המעבר של נשים. רק על תסמיני הרפורמה במחירי המשקאות בישראל עראק לא מסוגל להקל.
את המרירות הקיומית המתקראת אנגוסטורה ביטרס אתם מכירים מיצירתם החוכמולוגית של המיקסולוגים, אבל ההתחלה, לפני כמאה שנה, היתה רפואית לגמרי. רופא גרמני בשם יוהאן בנג'מין סיגרט, שהצטרף לצבאו של סימון בוליבר במלחמת העצמאות של בוליביה, רקח לחייליו תרופה מרה ומחזקת, היעילה נגד בעיות עיכול, על בסיס צמחים מקומיים בתוספת רום. זה קרה בעיר אנגוסטורה, הוא קרא לה "ביטרס", והגרסה הסופית נמסרה לבליעה בשנת 1824. מאז ההצלחה עשתה לה כנפיים, והתרופה גם. כל-כך כנפיים, שהדוקטור התחיל להפיץ את המתכון שלו בעולם אחרי שיצא לאזרחות. יורשיו כבר לקחו את זה לטרינידד וטובגו, והשאר היסטוריה. בעצם, גם מה שהיה עד עכשיו זה היסטוריה.
אם האניס הוא הקלף הרפואי של העראק, אצל הג'ין זהו הערער. לגרגירי הצמח ייחסו בימי הביניים תכונות יעילות נגד צרות במערכת העיכול ובדרכי השתן, ואת הבום השיווקי שלו הוא עשה בתקופת המגיפה השחורה במאה ה-14. מפה לשם רק בשנת 1572 בהולנד יצר הרופא פרנסיסקוס סילביוס משקה מזוקק מערער, ושמו בהולנדית חנייבר (ערער). מבתי-המרקחת עף המשקה לברים, ולאנגליה הוא הגיע בהמשך, באדיבות חיילים אנגלים שהשתתפו במלחמת שלושים השנים במאה ה-17. אז ככה החנייבר הוא האבא ההולנדי של הג'ין. ואם כבר ג'ין, ותרופות, ואנגלים, אז הבריטים הנבונים ידעו גם להוסיף ג'ין ומיץ ליים למי טוניק, שהכילו זרעי כינין מרים כתרופה נגד מלריה. והופ, נהיה ג'ין אנד טוניק.
עוד ליקר עשבים, הפעם גרמני, הפעם מורכב מ-56 צמחים, שורשים ופירות יער (בהם הערער והאניס, ידידינו הוותיקים) בתערובת חשאית. היצירה הזאת נבראה כתרופה לשיעול, לכאבי ראש, לקשיי עיכול ולמה שבא לכם, ועד היום בגרמניה יש אנשים שרואים בה קודם כל תרופה. רוצים להתווכח עם גרמנים? שיהיה לכם לבריאות.