חסד קטן: לזכור את ציקי

ניר קיפניס נזכר בחברו ציקי בהט, האיש שלא ידע לשתות בחתונות, שנהרג בפיגוע במסעדת "מקסים" בחיפה...

לכל אחד מאיתנו יש טריגרים שמעוררים התמכרות קלה: יש מי שיכול להימנע מעישון במשך כל היום, אבל חייב סיגריה אחרי הארוחה או אחרי. יש מי שיכול להקפיד על דיאטה במשך כל היום, אבל בלילה מול הטלוויזיה, הוא מוצא את עצמו לפתע קם והולך למקרר, יש מי שלא שותה, נניח, בירה – אבל מול משחק כדורגל הוא יכול לגמור חבית. יש גם שילובים בנאליים יותר: אני למשל נמנע כמעט משתייה של יינות מבעבעים, אבל ליד צדפות למשל, רק מגבלה כספית תעצור אותי מלחסל את כל המלאי של מחוז שמפיין – מין רפלקס מותנה שכזה. לציקי, בחור שקול, בדרך כלל, היה הרגל לאבד את זה בחתונות.

את ציקי (צבי) בהט, הכרתי כבר בבית-הספר היסודי. אמנם לא למדנו באותו מוסד, אבל כבר בכיתה ה' נפגשנו בקן של "השומר הצעיר". קשה היה להתעלם מציקי: כריזמטי, חייכן, ספורטאי מצטיין. אחרי שנתיים בשומר-הצעיר, עזבתי והצטרפתי למחנות-העולים (שום אידיאולוגיה, פשוט הבנות שם היו יפות וליברליות יותר), כך שאת ההיכרות המחודשת בינינו עשינו כבר לקראת סוף התיכון כשציקי החליט ביחד עם כמה חברים, לעזוב את השומר הצעיר ולהצטרף לגרעין הנח"ל שלנו.

חברותנו הלכה והתהדקה: כשציקי הודח מקורס-הטיס והצטרף אלינו בחודש השלישי לטירונות החי"ר, הצמיד אלוהים (כלומר המ"מ) אותי אליו כדי לסייע לו בהשלמת החומר – וזה לא שהייתה לציקי בעיה להשלים בקלות את אימוני הפרט והחולייה. שנה אחר-כך, הפכנו שנינו ל"אחוזניקים", ביטוי שחלף מהעולם והגדיר את חברי הגרעין שהצבא תבע שבמקום לבלות בבריכה של הקיבוץ בתקופת השל"ת, יעברו למסלול פיקודי שכולל קורס-מ"כים ובשאיפה גם קורס-קצינים (שאיפה ששנינו, כל אחד מסיבותיו, בחרנו שלא להגשים).

מאז הפכנו לחברים קרובים במיוחד: ניסינו לתאם ככל האפשר את היציאות שלנו מהצבא – ורובן הוקדשו לטיולים ברחבי הארץ כשציקי מארגן תמיד את הפיז'ו 505 שהייתה של אימו ומאוחר יותר, אחרי השחרור מהצבא, את הג'יפ (ניסאן טרנו) של אביו. לא משנה באיזה רכב נסענו למחוז חפצנו, אני תמיד הייתי אחראי על האלכוהול – וציקי על ערכת הקפה. זכור לי במיוחד טיול אחד בנחל שוח ברמת-הגולן, ואם השם לא אומר לכם כלום, זה בגלל שהנחל נמצא בלב שטח אש של צה"ל והכניסה אליו אסורה (לכן באנו בשבת...) מה שמשמר בו טבע פראי וכמעט לא מוכר במקומותינו. השנים חלפו, אני השתחררתי וטסתי מיד לאוסטרליה כדי לעבוד בבניין ולטייל. ציקי עבד כשנה בעסק המשפחתי וטס לדרום-אמריקה. בשיחות טלפון ומכתבים, קבענו להיפגש בריו דה ז'נירו לקראת הקרנבל, בינואר 1991.

עד היום קשה לי לחשוב על שמחה גדולה יותר מהשמחה לפגוש את ציקי בברזיל: תספורת החייל הקצוצה שלו הפכה שוב לשיער ארוך ומתולתל, כמו לפני הגיוס, ואחרי כמה חודשים של טיול בדרום-אמריקה, הוא שלט לא רע בספרדית שממנה היה לו קל לעבור לפורטוגזית המקומית. למרות שמחת המפגש, הטיול שלי בברזיל לא האריך ימים: העובדה שהייתי כבר יותר משנה מחוץ לבית, שדאגתי להורי (שפגשתי בדרך, בלונדון – ושנראו לי לפתע זקנים..) ושמברזיל הרחוקה נראתה מלחמת המפרץ רעה ומסוכנת בהרבה לתושבי ישראל מכפי שהייתה באמת, החזירה אותי לארץ אחרי שהות קצרה בלבד. ציקי המשיך לטייל ורק מקץ כמה חודשים חזר ארצה והשתלב שוב בעסק המשפחתי, הפעם לתמיד.

כשלמדתי תקשורת במכללה למינהל, למד ציקי במקביל מנהל עסקים, ומאוחר יותר, כשהקמתי משרד פרסום, הפך המשרד שלי ל"מיני משרד" שלו בתל-אביב (העסק המשפחתי שלו ממוקם במפרץ חיפה). לפעמים היה מגיע, מכין לעצמו אספרסו ויושב לעשות טלפונים בחדר-הישיבות שלנו, ובכל יום ראשון היינו מדברים כשעה בטלפון – ומנתחים כל אחד ממשחקי השבת בליגה לכדורגל (בניגוד אלי, ציקי היה גם שחקן לא רע בכלל), במיוחד של קבוצתנו האהובה, הפועל חיפה. ציקי היה "איש רעים להתרועע" עם חברים בכל הארץ. הוא שמר על קשר עם כולם: עם החבר'ה מהשכונה, מהסדיר, מהמילואים – האיש היה פשוט רשת-חברתית של איש אחד, בערך 15 שנים לפני מארק צוקרברג.

אני זוכר שהחלטתי לסגור את העסק שלי, בצילה של האינתיפאדה השנייה והשיתוק במשק - בתקופה שבה בכל יום כמעט התפוצץ כאן בית קפה או אוטובוס: מכל התגובות האפשריות, פחדתי במיוחד מזו של ציקי שהיה עקשן בעסקים כפי שהיה עקשן בכדורגל (אבל תמיד עם חיוך), אבל דווקא הוא גיבה אותי: "בכל יום אני רואה עסקים שנסגרים והורסים חיים של אנשים ששוקעים בחובות לכל החיים" אמר לי "טוב שלקחת פסק-זמן מהמשחק לפני שאיבדת את הכל". ישבנו בבית-קפה קטן ברחוב אחד העם, בחודש מאי 2003. כמדומני שזו הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו.

לשבור את הכוס

כבר הבנתם שלצד הפאן, ציקי היה יכול להיות האיש הכי רציני בעולם. יחסי-האנוש המעולים והחביבות הטבעית שלו סייעו לו ליצור קשר עם לקוחות וספקים מרחבי הארץ ובעולם. אלא שלצד הרצינות ושיקול הדעת, הייתה לו חולשה אחת משעשעת במיוחד: האיש אהב לשתות בחתונות. אני לא מדבר על לשתות כוס אחת או שתיים, אלא לשתות – והרבה. לחתונה שלי הוא הגיע, לראשונה בין החבר'ה, עם החברה החדשה שלו, טובה.

יומיים קודם לכן הוא התקשר וביקש שנבוא איתו לפיצרייה שבה מלצרה בקריות, כדי שלא נפגוש אותה לראשונה בחתונה שלנו. וכך, בערב האחרון לפני החתונה שלי, במקום מסיבת-רווקים, אכלתי פיצה בקריית-ביאליק (כמדומני). בחתונה עצמה, אולי בגלל הלחץ מההופעה הפומבית הראשונה עם החברה החדשה, הוא לא הפסיק לשתות עד לא ידע. עד היום, המונולוג הכי מצחיק בוידיאו של אותה חתונה הוא נאום אסוציאטיבי לגמרי שהוא נושא בתחתונים, אחרי טבילה בבריכה. נאום שנפתח במשפט: "אני ציקי, סך הכל – שערות על החזה בלי בושה, אבל איך שגירד לי הכובע של אביגדור" (ואם המשפט הזה נשמע לכם מוזר, לא נורא – גם לנו שידענו פחות או יותר על מה הוא מדבר, לקח כמה שעות להבין למה הוא מתכוון).

ההשתכרות בחתונה שלי הייתה, כך מתברר, רק הפרומו למה שאירע בחתונה שלו. שתי החתונות נערכו ביום קיץ לוהט, אבל בחתונה של ציקי וטובה, אחרי כמה שעות של הזעה בתוך חליפת החתן שלו, הוא פשוט לגם בערך שתיים שלוש מנות של וודקה עם מיץ תפוזים, והתמוטט. כבר בחופה נראו סימנים מדאיגים, אבל לשבור את הכוס היה בערך הדבר האחרון שהצליח לעשות בעצמו באותו הערב. כנראה שהבחור הגיע לחתונה מיובש ואותן 2-3 וודקות, העלו את רמת האלכוהול בדם שלו לסף מסוכן.

"מה נתתם לו?" חקר אותנו שוב ושוב, אביו, דני – ואנחנו נשבענו שלא נתנו לו שום דבר חזק יותר מוודקה עם מיץ תפוזים, אולי אשכוליות. את ליל הכלולות שלו הוא סיים ברמב"ם ורק אחרי ש"שתה" כמה אינפוזיות לתוך הווריד, התאושש. בסוף אותו לילה, התכנסנו כמה חברים והחלטנו שמגיע לזוג הצעיר אירוע-כלולות שבו יהיו שניהם נוכחים, לשם שינוי: בחוף הבונים נמתחה רשת-צל ענקית, מנגלים העלו עשן ובירות נלגמו כמים, במה שהפך לאחת ממסיבות החתונה האלטרנטיביות המוצלחות ביותר שנכחתי בהן בימי חיי.

סופו של יום מקסים

אפרופו חיי, לא הרבה אחרי השיחה ההיא עם ציקי, לקראת קיץ 2003, הבנתי שהם דורשים "חישוב מסלול מחדש" ולקחתי לי פסק-זמן של שלושה חודשים באי יווני, בתקווה לשוב משם עם ספר. בערב ראש השנה של 2003 שבתי ארצה בלי להודיע לאף אחד מחבריי. רציתי עוד כמה ימים של חסד, התארגנות והתרגלות מחדש למשפחה ולשגרת החיים, בטרם אצור קשר עם כל האחרים.

בשבת, יומיים לפני יום-הכיפורים, החלטתי "לחזור לחיים" ולקפוץ לכפר-סבא, למשחק הליגה הלאומית בין הפועל חיפה להפועל המקומית. רגע לפני שיצאתי מהבית, הופסקו שידורי הטלוויזיה ובישרו לצופים על פיגוע במסעדת "מקסים" בחיפה. המשפט האחרון שאמרתי לפני שיצאתי מהבית: "איזה קטע, זו מסעדה שציקי אוהב לאכול בה אחרי הים". אמרתי – ויצאתי. חשבתי להפתיע אותו בטלפון "לייב", מהמגרש בכפר-סבא, אבל במקום זה הופתעתי מטלפון אחר: המחשבה שהדחקתי טרם צאתי לכדורגל, חזרה אלי כבומרנג.

הנה שחזור לאקוני וקצרצר של אירועי אותו סוף-שבוע: בשישי הלך ציקי כהרגלו לשחק כדורגל. הוא ספג פגיעה בקרסולו שהלך והתנפח, עד כדי כך שבשבת בבוקר הרים טלפון לידידו, הד"ר בצלאל פסקין מרמב"ם ושאל אותו אם יש טעם לרדת למיון (בחיפה, לא ניגשים "סתם", אלא רק "עולים" או "יורדים" בהתאם למיקום היעד). הד"ר פסקין אמר לו שיקרר את המקום, יחבוש אותו – ואם עד צאת השבת לא יחלוף הכאב – שיקפוץ אליו למחלקה בבוקר יום ראשון.

כך, במקום למיון, ירד ציקי עם הוריו, אשתו ושני ילדיהם, ענבר והדר, אל חוף הים. בדרך חזרה, החליטו ציקי וטובה שבמקום להכין ארוחת צהריים בבית, מוטב שיחטפו משהו בדרך, ב"מקסים". שבת בצהריים היא שעת-שיא במסעדה המזרחית הפופולרית ואחרי הארוחה, כשראה שהחשבון מבושש להגיע לשולחן, לקח ציקי את ארנקו וניגש לקופה לשלם. לרוע מזלו הוא נעמד לצידה של המחבלת-המתאבדת, שנייה לפני שהפעילה את המטען שהחריב את המסעדה. ציקי נהרג במקום, בנו הדר נפצע אנושות ורק לאחר שנים ארוכות של שיקום הצליח לחזור לתפקוד.

באופן ביזארי, תפקידו של ציקי בחבר'ה לא השתנה בהרבה אחרי מותו: אם לפני כן הוא היה היחיד בינינו שנשאר לגור בחיפה והיווה את מוקד הקשר בין כולנו (להגיע לביתו בחצות, אחרי ליל הסדר או ארוחת ראש השנה, היה הרגל שחיבר בין כולנו, חברי ילדות מחיפה שהתפזרו בכל הארץ), הרי שאחרי מותו, הפכו ימי-השנה והזיכרון לפגישות מחזור. פגישות שמתחילות אמנם בכאב ובגעגוע, אבל בסופן עשינו לנו הרגל לקפוץ לפאב של קלמן ברחוב הנמל בחיפה (אני עוד זוכר איך חגגנו שם עם ציקי את האליפות הראשונה והיחידה של הפועל חיפה) לשתות משהו, לספר בפעם האלף איך ציקי השתכר בחתונה שלו ולגלות חסד קטן ששמור רק לזיכרונות: הם הופכים ליפים יותר בכל שנה שחולפת.

• פורסם לראשונה ב-11 במאי 2016