במקום לאכול לכם ת'ראש עם רשימת מכולת, בוחרים אנשי היין של מועצת סנהדרינק את שני היינות שהכי אהבו השנה וגם מאחלים משהו קטן לתעשייה...
ראש-השנה. שוב פעם זה מגיע. כל פעם מחדש זה מגיע. ומה אנחנו למדים השנה על תעשיית היין הישראלית? שלא הרבה השתנה. הכל, בגדול, אותו הדבר - בשל, כבד, חסר מעוף. More of the same, אם לומר בכנות. שוב פעם קברנה, שוב פעם עץ, שוב פעם בשלות ואלכוהול. כן, בשוליים קורים לא מעט דברים יפים ויש לא מעט סיבות לאופטימיות, אבל אם אנחנו מרימים רק לרגע את הראש ומסתכלים על התעשייה ממעוף הציפור - תסלחו לנו, אבל רוב מה שמיוצר כאן לא מתאים לאקלים, לא תואם את השכר הממוצע, ולא מספיק מעניין. לא נעים לשמוע, אבל חובה להגיד. ובכל זאת, שנה חדשה בפתח, אז הנה כמה דברים שבכל זאת אהבנו בשנה שהיתה.
הבחירה של אבירם כץ
צרעה הוא אחד היקבים המרתקים והטובים בארץ בעיני, וכמעט כל שנה יש תחושה שהיינות התחדדו יותר, התהדקו יותר, ובאופן כללי - מוצלחים יותר. הרי יהודה הלבן - היין ה"אזורי", הלכאורה בסיסי של היקב, מורכב בעיקר משרדונה לצד סוביניון בלאן. כמה חודשים על השמרים (Sur Lie) תורמים למרקם המלא של היין בפה, ועבודת עץ עדינה ומדויקת תוחמת את היין מבלי לגרוע טיפה מהפרי הטהור והרענן. הרעננות והחמיצות מעיפות את היין למעלה, ובטעימה עיוורת בקלות הייתי יכול לחשוב שאני שותה שאבלי, למשל. בקיצור, הרי יהודה 2015 הוא הלבן הטוב ביותר שזכור לי מיקב צרעה.
קודם כל, סליחה. אם מישהו באמת מתייחס להמלצות האלו ואשכרה מתכוון ללכת ולחפש את היין, אז סליחה מראש כי לא כל-כך פשוט למצוא את הסירה של עבייה. היין נמכר בעיקר ביקב (הנה יש לכם תירוץ לעלות לגליל ולבקר את יוסי יודפת, אחר-כך תוכלו גם לעצור לבירה במבשלת 'מלכה' השכנה). מדובר באחד מיינות הסירה המקומיים הכי טובים שזכורים לי, בזכות המון אופי פראי, בשרני ומפולפל, ופרי טרי שעומד במרכזו של היין. יקב עבייה מייצר מעט יין (סך הייצור עומד על כששת אלפים בקבוקים) ובסגנון אישי שקצת - ולפעמים הרבה - חורג מהמיינסטרים המקובל. לפעמים זה קצת קיצוני מדי, ולפעמים, כמו ביין הזה, הכל מסתדר ויושב בול במקום.
ומה אני מאחל לענף היין הישראלי לשנה החדשה: בגדול, אפשר לדבר על לא מעט זרמים חיוביים בתעשייה, אבל אלו יותר זרמים תת-קרקעיים המגיעים מכיוונם של יצרנים קטנים ופחות מדי משהו שאפשר לדבר עליו במונחים של כלל התעשייה, בוודאי ביקבים המסחריים הגדולים. על מה אני מדבר? אתם יודעים, מה שאנחנו טוחנים עליו את הראש כל השנה - פחות עץ, פחות אלכוהול, יותר עידון ואלגנטיות, יותר זנים ים-תיכוניים ויותר מקוריות. זה קורה, אבל בעיקר בשוליים.
הלוואי השוליים האלו יצליחו לסחוף פנימה גם את היקבים הגדולים. כי נמאס לי כבר לשמוע שהאדום הזה "נורא מתאים לקיץ, הוא קליל ממש, רק שנה בחביות!". נמאס לי להתנצל על זה שאני לא אוהב את היינות האלו עם פרי ריבתי עד כדי מיאוס, 15% אלכוהול ששורפים לי בגרון, ונוכחות כה גסה של עץ עד כי זה ממש לא משנה אם על התווית כתוב "קברנה", "מרלו" או "שיראז", זה מרגיש כאילו על התווית היו צריכים לכתוב "נגרייה". אז אין דבר כזה "רק" שנה בחביות. שנה זה הרבה. מותר ליין אדום לא לראות כלל חביות, נשבע לכם. לא כל יין צריך לצעוק, לדחוף, לצפצף בצומת ולהילחם בכח על תשומת-הלב. יש גם ישראליות אחרת, מאופקת, יצירתית. בואו נשקף גם אותה ביין.
הבחירה של חיליק גורפינקל
בשקט וברוגע ממשיך אסף פז במסע שלו ליצירת יין מקומי. הבלנד הנוכחי של המסע האדום - קריניאן, סירה וקברנה פרנק - הוא פחות מהכל ולכן הרבה יותר. פחות אלכוהול (12.8%. שנים לא נתקלתי באדום מקומי עם כל-כך מעט אלכוהול. אפילו ללבנים שלנו יש בדרך-כלל יותר...), פחות עץ, פחות כח, פחות מתיקות. ולכן, כמובן, יותר. יותר חמיצות, יותר עידון, יותר פרי נכון ובעיקר - יותר טעם נהדר. יין שעושה כבוד לאוכל לידו ולא מתנשא עליו. ועוד יותר מכך, מפגין כבוד ואהבה לשותה.
שוקי ישוב הוא הכי לא יינן, או אדם, מהישוב. מפתיע לגלות כמה עידון ורוגע מפגין ה'רוסה 2015' - הרוזה החדש של האיש הסוער הזה. בלנד של קברנה פרנק ומורבדר נותן רוזה חיוור, עדין ומאופק, כמעט מהורהר ולגמרי נהדר.
ומה אני מאחל לענף היין הישראלי לשנה החדשה: רק שימשיך ככה. זנים דרום-צרפתיים וקצת מקומיים, פחות עץ, יותר אדמה, פחות אלכוהול, יותר מחשבה. פחות דאווין מקומי, יותר ראש יהודי. יכול להיות שאנחנו בדרך. שנה טובה!
הבחירה של רואי פרסול
האמת, היה לי קשה לבחור 2 יינות ישראלים שאהבתי במיוחד. לגמתי הרבה יינות טובים השנה, ויש לי הרגשה שמשנה לשנה היינות הישראליים משתפרים ומשתבחים. ובכל זאת, אחרי מחשבה ארוכה החלטתי לבחור בשני היינות הבאים.
בעיניי, זהו יין אלגנטי ומורכב, יין שיעניק חוויה מלאה כעת אך ישתלם גם בהמשך בתנאי יישון נאותים. 87% קברנה סוביניון ו-13% פטי ורדו יוצרים כאן יין בעל גוף עשיר עם סיומת ארוכה ומורכבת, שמציג בגאווה את מיטב הקברנה הישראלי. הטאנינים פריכים ונעימים. תותי-שדה ושזיפים אדומים משתלבים עם ארומות של קפה קלוי, ווניל וקינמון.
יקב יתיר השיק לאחרונה את סדרת היינות החדשה שלהם מבציר 2012. הפטי ורדו 2012 הופק מ-87% ענבי פטי ורדו ו-13% ענבי מרלו. טעמו של היין מלא ועשיר מלווה בחומציות קלה שמעניקה לו רעננות נעימה. בעיני זהו יין נפלא. ליין צבע ארגמני עמוק, והארומות מזכירות סיגליות, פטל שחור ומעט בשר מעושן, מה שעושה אותו למתאים במיוחד לארוחות החג הקרבות.
ומה אני מאחל לענף היין הישראלי לשנה החדשה: בעיקר שתעשיית היין תמשיך לצמוח ולשגשג. אני מאחל לכל ענף היין הישראלי שצריכת היין בישראל תשיג את הצריכה באירופה. שהישראלים ילמדו ליהנות מכוס יין משובח, לא רק בחגים אלא בליווי כל ארוחת ערב, וכמובן, מאחל שנת בציר מוצלחת כמו השנה ועוד קצת.
הבחירה של זיו לנצ'נר
ממש לא חוכמה, ועם זאת, ממש בלתי נמנע, לבחור את 'ירדן קצרין' בסיום שנה שהייתה ברוכה דיה ללדת אותו. הנצר העשירי לשושלת האצולה של יקב רמת-הגולן, ירדן קצרין 2012, הוא יין כלבבי – עמוק ומורכב, בעל נוכחות מרשימה, אבל לא כזו שמשתלטת על החך ומבטלת כל טעם אחר בסביבה. והשנים הטובות עוד לפניו.
הטעם המועדף עלי באוכל ובמשקה הוא ההפתעה. לטובה, כמובן. כך אני מגיע לנבחר תשע"ו השני, שנין בלאן 2013 של כרם שבו, זן שלא התחברתי אליו עד שטעמתי את היין הזה. כמה משמח לפגוש מדי פעם לבן מעניין, עשיר, מלא רבדים ובעל חמיצות נכונה ונהדרת. מהיינות שמספקים חומר למחשבה אחרי הלגימה.
ומה אני מאחל לענף היין הישראלי לשנה החדשה: שתהיה לה שנה שמחה ומקורית. של יצירה, והעזה, והימור והרפתקה. כמה מהניסיונות שלה הוכיחו שהיא יכולה.
הבחירה של צחי ימין
שני יינות זכורים לי מהשנה שחלפה. שניהם בוקבקו לראשונה השנה, ושניהם תולדה של שינוי בהרגלי הצריכה שלנו.
הרוזה המקסים הזה הגיח בשלהי האביב מיקב המתמחה ביינות רוזה בסגנון פרובאנס. זהו יין שעושה כבוד ליינות הרוזה ועומד בגבורה בליגה של יינות הרוזה הגדולים שנמצאים פה על המדף כבר שנים. יין של אוכל, אך בהחלט גם יין שעומד בזכות עצמו. כזה שלא משנה אם הוא עשוי מקברנה, מרלו או שיראז (או במקרה הזה משלושתם), אלא רק מתי פותחים עוד אחד, עוצמים עיניים ונזכרים בפרובאנס.
היין הזה הוא חלק ממגמה חיובית של היקב לאחרונה, בניצוחו של היינן, החדש יחסית, ששון בן-אהרון. בדיוק מהלבנים הדקים והמרעננים שחסרים כאן בארץ. לא עוד שרדונעץ, אלא אם כי בלנד פרחוני, נעים, יבש וקליל של שרדונה, סמיון וקולומברד. כזה שמצליח לגמול אוהבי יינות חצי-יבשים מהחיבה למתוק, אך גם מושך אליו את אוהבי היבש החומצי והכיפי.
ומה אני מאחל לענף היין הישראלי לשנה החדשה: לא נותר לי אלא לאחל שהמגמה שלאחרונה מתחילים סוף כל סוף לחוש בה – יצירת יינות המתחשבים גם במזג האוויר הארצישראלי - תמשך גם בשנה הבאה.
הבחירה של טל חוטינר
אחרי עשרות בקבוקים שטעמנו ואחרי חלק גדול שאהבנו וגם הרבה שלא אהבנו. נדנד לי העורך לבחור שני יינות ובכל זאת להמליץ עליהם ולא על בירה.
ירדן קברנה סוביניון היה מאז יציאתו לראשונה בעצם הבנץ' מארק של ענף היין הישראלי. תמיד ידענו שזהו יין עשוי טוב שלא תיפול אתו ושתמיד אפשר להמליץ עליו כמתנה, או ככניסה לענף היין הישראלי. בשנים האחרונות אנשי היין מתרחקים קצת מהקברנה הכבד והבשל וקרנו קצת ירדה, או סתם התעייפה. בציר 2013 אופיין בחורף גשום ומוקדם, אביב חם יחסית וקיץ קריר - מה שהביא להבשלה מוקדמת ולבציר מדויק. היין עצמו עשוי נהדר, הרבה מאוד פרי שמתאזן עם העץ הבולט, חומציות נעימה וניחוחות של קפה, קליה וטבק - הכל עם חוט שידרה נהדר שיסחוב עוד כמה שנים.
אני אוהב את מה שהמשוגע הזה עושה... אם זה הטיפול הסגפני בכרמים, שימוש בשזרות בתסיסה, או במרלו חומצי יותר במקום לבצע תיקוני חומצה. רמי בר מאור עושה יין שונה. ה'תמוז' - בלנד של מרלו, קברנה סוביניון ומרסלאן – הוא יין מאוזן באופן נפלא, המון תיבול עם פרחוניות נהדרת, עלים של יער, פרי רך ונעים והמון סטייל, מצוין ורענן.
ומה אני מאחל לענף היין הישראלי לשנה החדשה: תעשיית יין נכבדה, אני מאחל לך שתמשיכי להשתפר, שתשתפי פעולה אחד עם השני כדי שישראלים ישתו יותר יין, שיין יהפוך לדרינק לגיטימי בכל מקום אפשרי ושהמצב הגיאופוליטי ישתפר וכך נצליח לייצא קצת יין לא רק לקהילות יהודיות בניכר.
הבחירה של יאיר גת
בסך הכל אני חושב שהיתה לנו שנת יין לא רעה בכלל. בין הלבנים והוורודים, שניצלו מסופות החול ומכות החום של בציר 2015 אפשר למצוא כמה יינות יוצאי-דופן, וגם בין האדומים מבציר 2013 שהושקו השנה. שני היינות שבחרתי מסמנים לדעתי שאנחנו בכיוון.
מה ישראלי בעיני? לקחת חמישה זנים לבנים, שלא בהכרח קשורים זה לזה, מאזורי גידול שונים, וליצור מהם משהו שונה לגמרי. המסע הלבן של ויתקין הוא דוגמא מצוינת לדרך שבה זה יכול לעבוד. גם ארומטי, גם מינרלי, גם מפנק, גם שורט בקצוות. יין מאוזן וכיפי שלא עושה מעצמו עניין ושכל אחד יוכל למצוא בו לפחות משהו אחד לאהוב.
מהזן הלבן הזה, שרבים מתייחסים אליו כאל האח הפחות מפותח של השרדונה, עושים בישראל לא מעט יינות, את המוצלחים שבהם אפשר לספור על פחות מאצבעות של כף יד אחת. היין הזה הוא אחד מהמוצלחים שטעמתי השנה. יין מרוכז מוצק ומתובל שבטמפרטורה הנכונה יוכל להתמודד כמעט עם כל מנה שתשימו על השולחן.
ומה אני מאחל לענף היין הישראלי לשנה החדשה: אני מקווה שהשנה הבאה תביא אתה יותר יינות מהנים ומעניינים שאפשר לשתות, במחירים שאפשר לשלם. כך אולי, נעשה עוד צעד קטן בכיוון הפיכתה של ישראל למדינה ששותים בה יין, לא רק מדברים עליו.
הבחירה של אבישי תנעמי
לא מעט דובר על המהפכה הים-תיכונית העוברת על ענף היין הישראלי - מהפכה המחברת את התעשייה המקומית אל ערש היין הקדום של אזורנו. אחד מתוצריה המרהיבים של מהפכה זו הוא ה'קריניאן פרא רזרב 2014' - יין הדגל של הסדרה הים-תיכונית של יקבי רקנאטי. ליין הבריון הזה, שנעשה מענבי קריניאן שנבצרו מכרם לא מושקה בהרי יהודה, יש ריחות חייתיים של רגבי אדמה לחים, פירות שחורים בשלים מאוד, קפה ותבלינים ארומטיים. הגוף שלו מלא ושרירי, הטעמים מתפרצים ממנו בכח, החמיצות שלו בועטת והסיומת נותנת פייט ארוך ומורכב באקורד הסיום. מהצברים השזופים, המסוקסים האלה, שרק בארץ שלנו יכולים להיוולד. איזה יופי של יין.
יעקב אוריה הוא יינן מרתק, חושב, צנוע. תכונות לא בהכרח מובנות מאליהן, או מאוד מוכרות, כשמדובר בענף היין המקומי ובעוסקים במלאכה. מעבר להיותו היינן של היקבים 'פסגות' ו'עמק האלה', מפתח אוריה סדרת יינות פרטית, בה הוא נותן דרור ליצירה שאינה מונעת משיקולים מסחריים גרידא. שלא במפתיע, את אותן תכונות שציינתי לעיל, ניתן, בין היתר, לפגוש גם ביינות שהוא יוצר. היין הכתום של אוריה - ה'אלפא אומגה, יעקב אוריה, 2014' - שהושק השנה, הוא יצירה טוטאלית מרתקת של יינן הממצה את הענב מתחילתו ועד סופו. לבלנד שהופק מענבי רוסאן, ויונייה וסמיון, שתססו על קליפותיהם, ארומה פרחונית מורכבת, ניחוחות קלייה מעושנים, טעם עשיר מתפרץ ומפתיע וסיומת ארוכה ומורכבת. יין מהודק, אלגנטי ואינטליגנטי שלא פוגשים פה כל יום.
ומה אני מאחל לענף היין הישראלי לשנה החדשה: שנראה פה יותר יינות ים-תיכוניים ופחות יינות אירופאיים. יותר יינות אינטואיטיביים ופחות יינות טכניים. יותר קלילות ופחות כובד. ובעיקר, תנו יותר לענבים לדבר, ופחות לעצמכם. ולנו, תנו יינות נגישים שנשמח לשתות.
הבחירה של יוסי בוזנח
לא סוד הוא שעייפתי מיינות אדומים עתירי אלכוהול, חביות וטאנים. אותי הלהיבו השנה לא מעט יינות בציר 2015, רוזה ולבנים, אבל אם אני צריך לבחור רק שניים, אז להפתעתי, השנה דווקא יינות הרוזה האירו את שמי היין שלי, והשניים שנחרתו בזיכרוני יותר מאחרים.
ה'רוזה 2015 של יקב שבו' הוא יין שגרם לי לעונג אדיר, ולדילוגי שמחה שחוק הכבידה עדיין לא מתיר.
ה'וין גרי 2015' של יקב דלתון, הוא רוזה משובח שהוציא ממני קולות שמחה למכביר.
ורק בוזנח בחר לפרוץ בשיר לכבודה של השנה החדשה:
שיין לבן, דק ומרענן יענג את חכנו עכשיו. שנשתה יין במקום כל הזמן לדבר עליו. שבירה תהפוך למשקה הלאומי ולא חלב. שתפרח פה תעשיית בירות הקראפט כמו בארה"ב. שלא נהיה לראש זיקוק ולא לזנב. אההה, ושיהיה פה חורף השנה ולא רק סתיו...
לחיים ושנה טובה!