האחד שלי: רמת-הגולן, הר חרמון

חברי מועצת סנהדרינק בוחרים את היין שאתו היו רוצים להתחיל את השנה החדשה, והפעם: ניר קיפניס עם הר חרמון של יקב רמת-הגולן...

כשצריך להשקות גם את הסבתא ובן-הדוד ועל הדרך למצוא משהו שילך טוב גם עם דג וגם עם טלה, אני מכוון לאמצע, האזור היחיד שבו אי-אפשר לפספס. ואכן, בחירת בקבוק יין לראש-השנה היא משימה שיש להרהר בה בכובד ראש, הלא כן?

בקבוקים יקרים מיועדים לשתייה באירוע חד-פעמי, או עם חבר טוב שמבין יין ויודע לתת בו סימנים... (צילומים: יח"צ)

הרי אם אנחנו טובלים תפוח בדבש כדי שתהיה שנתנו מתוקה, אוכלים רימון כדי שנהיה מלאים כמותו, והמהדרין מוסיפים ראש ערוף של קרפיון כדי שנהיה לראש ולא לקשקש (כן, אני יודע שזה לזנב, אבל כל מי שניקה פעם קרפיונים יודע שאחרי העבודה אתה מוצא קשקשים אפילו באברים הפנימיים שלך). מכאן אפשר להסיק שבראש-השנה אנחנו אמורים לשתות יין יקר, כדי ששנתנו תהיה מלאת יוקרה, נכון? אז זהו, שלא: בקבוקים יקרים, עד כמה שנמצאים ברשותי כבר כמה כאלה (וכדי להרתיע פורצים פוטנציאלים אציין שלא מדובר על בקבוקים ששווים כמה אלפי אירו לבקבוק, אלא יותר בכיוון של כמה מאות שקלים. גם זה בעיני כמעט מופרך), מיועדים לשתייה או באירוע שהוא חד-פעמי (את האחרון, "המערה" 2004, לגמתי ביום-ההולדת ה- 20 של בתי) או עם חבר טוב שמבין היטב ביין וידע לתת סימנים בנוזל היקר שלפניו. אז מה אני שותה בראש-השנה, אתם שואלים? ובכן, בואו ונגדיר קודם את הסיטואציה: אמא שלי רק מרימה אתנו "לחיים" כיוון שיין "חמוץ מדי" לה. הילדים הגדולים שלי שותים רק לבן (בחירה שלהם, אני לא השפעתי עליהם אפילו בקטנה, למרות שאני מסתייג רק מהיותה גורפת מדי – ולא מהכיוון הכללי) – וגם אז – קר כקרח וכמה שיותר קליל. אימם מצדה מסתפקת בכוס אחת, לא חשוב של מה, כך גם אמה – חמותי. חמי דווקא אוהב מאוד יין, אבל לא ממש מבין. כמובן שכאשר מוסיפים לרשימה הזאת גם את האחים, הגיסים, הדודים ובניהם – שרק יהיו בריאים – מתקבל ספקטרום של טעם (או חוסר-טעם) רחב עוד יותר.

לפיכך, ברשותכם, אגדיר מחדש את הבריף: יין, גם לבן וגם אדום, כזה שמי שאוהב יין לא יתבאס לשתות, אבל גם לא ממש יתבאס לראות את בן-הדוד הדביל שלו משאיר חצי כוס ממנו בתום הארוחה. יין שאפשר להגיש קר – גם את הגרסה האדומה שלו, ושיתמודד בהצלחה עם כמעט כל רכיב בארוחה: מדג קליל ועד שוק טלה. במילים אחרות: הר חרמון, לבן ואדום, שניים מכל סוג (תלוי כמובן במספר המשתתפים בארוחה) עם ריינג' של מבצעים והנחות שמשאיר הרבה עודף בכיס כמעט מכל שטר... שעה לפני הארוחה אני מכניס את הלבן למקפיא ואת האדום למקרר – ומי שירצה אפילו קוביית קרח בחרמון האדום שלו, לא נכעס עליו. כי החוכמה ביין היא לשתות וליהנות, ובהרכב משתתפים מגוון שכזה, אתה לא מחפש כוכבים אלא סוסי-עבודה, בקבוקים שיכולים למשוך יופי את האוכל – משלב הנשנושים שלפני, ועד לפירות שאחרי. אני בטוח שגם ביקב רמת-הגולן אף אחד לא ייעלב אם אומר שאת ה"קצרין" שלהם אני שומר לאירועים מיוחדים, אבל כשצריך לברך בשנה טובה את המשפחה שלי, אני בוחר דווקא במותג הוותיק והאהוב, בתקווה שהשנה של כולנו תהיה ממש בסדר, שזה בדיוק מה שאני יכול להגיד עליו.