האחד שלי: גמלא סנג'ובזה

חברי מועצת סנהדרינק בוחרים את היין שאתו היו רוצים להתחיל את השנה החדשה, והפעם: נמרוד שיין עם גמלא סנג'ובזה...

כן, אני יודע, הייתי יכול לבחור במשהו יותר מתוחכם להניח על שולחן ראש-השנה. הייתי יכול להפליג למחוזות היין מעבר לים על-מנת להביא ניחוחות של טרואר צרפתי שיעדן מעט את בשרה האפור והשותק של קציצת הדג בעלת העין האחת. אבל אם אין בי ספק בדבר אחד, אז הוא שהיין שאבחר בו יהיה ישראלי, ושבית הגידול שלו הוא איפה שהוא בין הגליל והגולן.

איך שסיימת למזוג אחד, הופ אתה כבר פותח את השני, ונותן לו לנשום קצת בזמן שאתה עוד נהנה מהראשון... (צילום: יח"צ)

איך שסיימת למזוג אחד, הופ אתה כבר פותח את השני, ונותן לו לנשום בזמן שאתה עוד נהנה מהראשון... (צילום: יח"צ) החוק השני הוא כמובן שהוא יהיה זמין, לא רק מהבחינה הזו שניתן למצוא אותו כמעט בכל סופרמרקט שבו ניתן לנצל את תלושי החג, אלא שיהיה מתומחר גם הרבה יותר מדי נמוך לעונג שהוא גורם. אז סנג′ובזה של גמלא. אפשר כמובן לחפש בקבוק שהצליח להתיישן כמה שנים בתנאים קרירים ומוצלים, ואולי לשים יד על השנים בהם הבקבוק היה מגיע עם הצוואר המעוך ההוא, לפני שברמת-הגולן החליטו לבקבק אותו בבקבוק הרגיל שמתומחר סביב ה-50 שקלים. אבל היתרון העצום של היין הזה – מעבר לעובדה שהוא הקיאנטי הישראלי – הוא הנגישות שלו, לא רק לסל הקניות שלכם, אלא גם לכל ארוחה.

אז במקום לספר לכם על הריח הפרחוני והתבלינים המאוזנים, או הנוכחות הנעימה של חביות עץ האלון, אומר שיחסית לגוף הלא שתלטני שלו הוא עושה לא מעט דאווין. כשהוא נגמר מהר מדי, אתה אומר תודה לאל שקנית אותו במבצע של "שניים ב..." כי הנה, איך שסיימת למזוג אחד, הופ אתה כבר פותח את השני, ונותן לו לנשום קצת בזמן שאתה עוד נהנה מהראשון. מעט מאוד ישראלים משתדלים ועורכים את הטקס ההוא בו מעבירים עוד קודם את היין מהבקבוק אל דקנטר, או ממתינים מעט לפני שהם מוזגים את הנוזל האדום לכוסות ראויות בסגנון הרידל או אל הקריסטל של השפיגלאו הגרמני. אז הנה טיפ קטן. אין צורך לחכות לירדן קצרין בן 10 או לשאטו לוויל שחוגג השנה בר-מצווה. לא להתעצל. דווקא את היין הזה שעמד על המדף הצנוע במכולת כדאי לפנק מידי פעם בספא מפואר, כדי להפוך אותו לחגיגה מתגמלת ומפתיעה. יותר מזה, תתפלאו כמה פעמים העברתי אותו לדקנטר. אולי משום הטעימה העיוורת, הוא זכה להרבה יותר קומפלימנטים להם היה זוכה לו היה נשאר באריזה הצנועה. העבודה הטובה שעושים ברמת-הגולן מצליחה לשמור יציבות בייצור היין הישיר הזה. לכן ההבדלים בין בציר אחד למשנהו לא משמעותיים כל-כך, והיתרון בין בקבוק אחד לאחר יכול להתקיים רק בזכות שנות היישון בהן ניתנה לו מנוחה נכונה. הגוף של הסנג'ובזה בינוני ומייצר חווית שתייה נעימה, ואם האורחים שיושבים סביב שולחן החג אינם גרגרני יין מקצועיים, הם יופתעו רק לטובה. מניסיון למדתי שהידיים הניגשות למדף, ימשכו ממנו לרוב שמות מוכרים כמו הקברנה או המרלו, אבל העינב השמח והרגשני של הסנג'ובזה יכול להוציא גם משתיינים בלתי מקצועיים צקצוקי הנאה חגיגיים תהרגו אותי, אבל יש משהו מחוספס בעינב הזה, אולי אפילו קצת חצוף ותוקפני. כן, הוא תוקע אצבע בעין של המומחים, והוא בן לוויה מצוין לאוכל המפולפל שלנו. במילים אחרות - למרות השם בעל הניגון האיטלקי ואולי דווקא בגללו, הוא בין היינות הכי ישראליים שתמצאו על המדף, ולכן הוא ראוי להיפתח בראש-השנה. כן, אני יודע, זה נגמר תמיד בעניין של טעם אישי. אבל קחו את המילה שלי במקרה הזה.