האחד שלי: ירדן קברנה סוביניון

חברי מועצת סנהדרינק בוחרים את היין שאתו היו רוצים להתחיל את השנה החדשה, והפעם: זיו לנצ'נר עם ירדן קברנה סוביניון...

ייתכן שאילו הייתי נדרש, בהצמדת פותחן מלצרים לגרוני, לבחור עינב אחד לשארית חיי, זה היה שיראז. ייתכן שאילו היה להב הפותחן מתהדק לעורק, והדרישה מתהדקת לבחירת בקבוק אחד, ה-בקבוק של חיי, זה היה השיראז העוצמתי ההוא, המעוטר, שהבאתי לפני עשור ומשהו מנסיעה לדרום-אפריקה. יין מיקב ששמו לא זכור לי וטעמו בלתי נשכח.

במעמדים חגיגיים, טקסיים, מסורתיים – השמרנות היא יתרון, שלא לומר ערך, שלא לומר נכס. זו זכותו המלאה של ירדן קברנה סוביניון... (צילום: יח"צ)

במעמדים חגיגיים השמרנות היא יתרון, שלא לומר נכס. זו זכותו המלאה של ירדן קברנה סוביניון... (צילומים: יח"צ) אבל לא בשיראז הייתי בוחר לפתיחת השנה העברית הבאה עלינו לטובה, או לרעה, או למה שבא לה. כי יש יין שמגיע לו יותר. יין שפקח את עיניי, נחיריי, פקעיות טעמיי ובעיקר תודעתי לקיומו של יין ישראלי איכותי. אמיתי. אין מתאים ממנו, לפיכך, להרים את המסך מעל עוד שנה עברית למנייני (נתעלם לרגע, ברשותכם, מהעובדה שחגים ומועדים לא באמת נוגעים לי).

ירדן קברנה סוביניון הוא בחירה מתבקשת מדי. בנאלית, כמעט. אבל סובבו את גלגל הזמן שלושים שנה לאחור – גם אם אתם בני עשרים ושמונה, לא נורא – לימים שבהם היין כאן היה בעיקר "אדום או לבן" והאוכל במסעדות בסיסי, לא מתחכם ולא מעז. פתאום, החלו להנץ מטבחי שפים, ובהם טעמים חדשים, מפתיעים. באותה מציאות נבראת, פגשתי יין מלא ועמוק ומורכב וגפני – קברנה סוביניון קלאסי, אלגנטי, שבגילי המוקדם בקושי הכרתי. ומה אתם יודעים? הוא היה מכאן. או מדויק יותר, מהגולן (אבל לא ניכנס לסוגיה הזאת כאן). קברנה סוביניון מסדרת ירדן התנשא כמגדלור מעל תעשיית היין הישראלית המתפתחת, שלמרבה השמחה הלכה והתפתחה והתפתחה, וכידוע, עדיין צומחת לא רע. היין זכה כבר בשנות ה-80 בפרסים בינלאומיים נאים - מה שמוכיח, שגם מבינים גדולים בהרבה ממני הוא הצליח להפתיע. היו לו בצירים נהדרים ובצירים נהדרים פחות, אבל מעמדו ההיסטורי נשמר. ירדן קברנה סוביניון הוא זקן השבט, השבט האיכותי, לפחות. אני מודה שזנים וממסכים רבים, של יצרנים רבים עוד יותר, שטו במורד גרוני מאז המפגש הראשוני ההוא עם ירדן קברנה סוביניון. אני מודה שניסיונות אחרים, מעניינים, מקוריים, יצירות מורכבות ביינות ישראליים חדשים, תפסו אותי פה ושם במשך השנים, ועודם תופסים לפעמים. אני אפילו מודה שקשה לי לזכור מתי פתחתי לאחרונה בקבוק מהיין שלשמו התכנסנו. כל ההודאות האלה לא יסדקו את הכס של זקן השבט האיכותי, ודאי לא בערב ראש-השנה. במעמדים חגיגיים, טקסיים, מסורתיים – השמרנות היא יתרון, שלא לומר ערך, שלא לומר נכס. זו זכותו המלאה של ירדן קברנה סוביניון (אפילו בגרסתו הצעירה, מודל 2011, הוא ילך כבר עכשיו) להתרווח לאחור ולהביט סביבו בסיפוק. להנשים את יושבי השולחן בניחוחותיו, להטעים אותם בטעמיו, לענג בפירותיו, באדמתו ובעץ האלון שלו. להשתלב במנות הכבדות, הבשריות, של ארוחתם. אני, אם אין לבקבוק התנגדות, אקח אותו אחרת. מחשש להסחת דעת, אנושית או קולינרית, ארחיק את הנבחר בכל הכבוד הראוי מרעשי רקע עוכרי-ריכוז וממאכלים עתירי טעם שמתחרים על תשומת לבו של החך. ככה, בשקט, לבד או בחברה אינטימית, זוגית, אוכל לרחרח, לערסל, לשתות ולנצור – את היין הראשון שלימד אותי מה יין יכול להיות. גם כשהוא מדבר עברית.