חברי מועצת סנהדרינק בוחרים את היין שאתו היו רוצים להתחיל את השנה החדשה, והפעם: מיכל לויט עם אורבייטו קלאסיקו רופינו...
אולי הדרך הטובה ביותר לתאר את היופי הגלום בתהליך שעבר עלי השנה, אותו אני מבקשת להמשיך ולהעצים, היא סיפור האהבה-שנאה שלי עם היין שנקרא בפשטות בפי רבים "אורבייטו" - אחד מהיינות הראשונים שיצא לי לשתות כשעבדתי כמלצרית במסעדת 'הקנטינה', וכוכב ראשי של כל מסעדה ובר שמבקשים לתת אופציה זולה לקהל הלקוחות שלהם. יין זה לכולם, ובשביל שהוא יהיה כזה, הוא חייב לתת אופציה שמתומחרת באופן הוגן ולהציע מוצר טוב... (צילום: יח"צ) ל"קנטינה" הגעתי בגיל מאוחר יחסית, בערך בת 24. בדיוק חזרתי משנה של טיול שרוואלים בהודו, ומתוך עולם של קארמה ומדיטציה הגעתי לג'ו ואצלו למדתי איך אוכלים פירות-ים, מה לובשות נשות החברה הגבוהה, את אומנות המינגלינג, וכמובן - כיצד מערסלים יין בכוס. באדיבות מסורתו ארוכת השנים של שאול אברון, כמו ביועזר, גם בקנטינה קיבלו המלצריות רשות, ואף נדרשו, לבצע את עבודתן כשבידיהן כוס יין לבן וטוב. אצל שאול היה זה שאבלי, אצל ג'ו - אורבייטו. יין פשוט וחמצמץ, קליל לשתייה, וכשאין ברפרטואר הטעימות שלך יינות רבים, הוא אפילו מאוד טעים. התקופה בה עבדתי כמלצרית בקנטינה אינה זכורה לי לטובה. התל-אביביות הקיצונית היתה לי קשה מנשוא, הנשים המבושמות במתיקות חונקת והגברים בעלי העור הכתום, שישבו לצדם של עיתונאים, "קומוניסטיים" ופוליטיקאים דמיקולו שקיימו פרלמנט מתנשא בכל יום ראשון תוך שהם מפזרים לחלל האוויר שמות של פילוסופים שבדיוק למדתי עליהם כסטודנטית שנה א' לאומנות וקולנוע, בעודם מתעקשים לדרוש דרישות בלתי אפשריות מצוות המלצריות, ובסוף הערב משאירים לנו פרוטות, הרגישו לי אז כמו התעללות לשמה. היום אני מבינה שהתקופה הזו, בסופו של דבר, מהווה אבן דרך רצינית בחיי המקצועיים, שכן אין כמו לקוחות מתעמרים כדי לגרום לך לרצות ללכת בעצמך למסעדות ולהתפנק עם כל הטיפים שקיבלת (וכך גם להיכנס למינוס שלא תצאי ממנו עד גיל 40...). מאז צברו רגליי קילומטראז'ים רבים כמלצרית ברחבי העיר, עד שהגעתי למסעדת 'הבסטה'. מעוז אלונים פתח בפני את הדרך שממנה אין חזור, הישר אל שביל האבנים הצהובות של יינות בורגונדי, ואני - כתלמידה חנפנית ומצטיינת - זרקתי את כל השאר לתהום הנשייה. כחמש או שש שנים עבדתי בבסטה, ובמהלכן יצא לי לטעום ממיטב היינות של מרסו, נואי סאן ז'ורז', סביני לה-בון, שאבלי, שאבלי ועוד שאבלי. בשנה השישית של עבודתנו המשותפת, פתחנו ביחד את מסעדתנו הקטנה "המעורב". כמה התחננתי אז ממעוז שייתן לי להגיש שם שאבלי. לא כי אני חושבת שהיין מתאים לאוכל הרחוב (המעולה) שהגשנו שם, אלא כי רציתי לשתות אותו בעצמי. אבל לא משנה כמה בכיתי, לא נעתר מעוז לתחנוניי, וכך הגשנו שם רק אורבייטו, אותו נהגתי לשתות עם סודה, כי מה לאחת כמוני ש"מבינה ביין" וליין שכזה? השנים חולפות, והמינוס תופח, וביקוריי במסעדות רק הלכו והפכו לעניין שבשגרה. לא קונה בגדים, לא הולכת לקולנוע, עוברת לדירה עם שמונים שותפים - רק לא לוותר על התענוגות. לא עזרו הטלפונים של איריס מהבנק שהתחננה שאירגע, אני בשלי ושלי בשאבלי. לאט, לאט הדרישה במסעדות למים מוגזים הפכה למים מהברז, ואולי ויתרתי על מנת הלוקוס החדשה, או שנשנשתי משהו לפני שיצאנו לאכול, אבל למרות שכל חברותיי תמיד העדיפו להזמין אורבייטו - האופציה בעלת המחיר הידידותי וההגיוני שבתפריטי היין - אני התעקשתי שלא לשתות אותו. זה הורס לי את כל האוכל, זה פשוט לא טעים לי. בשנה האחרונה באיטליה התהפכו לי היוצרות. נמוך הפך גבוה, פשוט הפך איכותי, זול הפך למושג חיובי, וראיתי כי טוב. שלא תטעו, אני מאוד אוהבת יינות מבורגון, וגם משאר צרפת, וגם מספרד, ארצות-הברית, קרואטיה וכמה ישראליים. אבל השיעור החשוב שלמדתי השנה הוא שאוכל ויין זה לכולם, ובשביל שהוא יהיה כזה, הוא חייב לתת אופציה שמתומחרת באופן הוגן, ולהציע מוצר טוב. לא מדהים, לא מיינד בלאסטינג, לא דידקטי או משנה חיים - טוב. ואורבייטו הוא יין כזה. יין כיפי, מעט פירותי ועשבוני, וכשהוא מוגש קר-קר הוא יכול לבוא טוב בכל ארוחה, סתם על הים, או עם גרעינים לבנים תוך צפייה במטר המטאורים במצפה-רמון. לכבוד השנה החדשה אפתח בקבוק של אורבייטו, וארים כוס לחיי עוד שנה של התקרבות אל הפשטות שבמזון, ובעיקר לחיי זה, שיגיע גם היין הלבן הישראלי שיוכל לתת תשובה לאורבייטו, הן באיכות והן במחיר.