במשך שנים הוא היה בטוח שהם רק עושים "קופי פייסט", אבל בסוף הוא נכבש בידי השלמות שבפשטות. ניר קיפניס מבקש סליחה מה"קופי-בר" ובנותיה, כולל המעדנייה
ניר קיפניסמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
כותבי הסנהדרינק מכים על חטא ומבקשים מחילה. והפעם: ניר קיפניס מבקש סליחה מה"קופי-בר" ובנותיה, כולל המעדנייה (שאין לו מושג מה שמה)
אדם יהיה לעולם תבנית נוף מולדתו, ובמקרה שלי – תבנית נוף ילדותו. במקרה הפרטי שלי, אני אחד משלושה אחים, אבל בגלל הפרשי גילאים של 16.5 ו–20 (בהתאמה), גדלתי כבן יחיד. אמנם במשך השנים הפנמתי כמה ערכים של סולידריות חברית וחברתית ומעולם לא התנהגתי כמפונק בקרב חבריי, אבל בכל הקשור לבית פנימה או ליתר דיוק בכל הקשור להרגלי האכילה שלי, נותרתי מפונק גדול.
קופי, בלי פייסט קופי, בלי פייסט
עכשיו בואו ונעצור לרגע עם הווידוי האישי המרגש הזה: נושא הטור הזה הוא בקשת הסליחה שלי מה"קופי בר" ומפעלותיו (הבראסרי, מלון מונטיפיורי והמעדנייה ההיא ביהודה הלוי שאני אף פעם לא מצליח להיזכר בשמה. כן, אני יודע ש"גוגל" זריז היה מספק לי את השם בתוך 0,00005449 שניות, אבל אם אחרי כמה שנות פעילות אני עדיין לא זוכר את השם, כנראה שלא נועדתי לזכור אותו), והיא בקשת סליחה על כך שבמשך שנים ארוכות לא אהבתי את המקומות הללו עד כדי כך שהסתפקתי בכמה ביקורים, רק כדי לאשש בכל פעם את חוסר המשיכה שלי למקום: כמו למישהי שכולם מתפעלים עד כמה היא יפה, אבל לי היא לא עושה את זה בשיט (או לפחות לא עשתה, אבל תכף נחזור לכך, מבטיח).
הפינוק שלי באוכל לא התבטא בכך שיש דברים שאני לא אוכל. להפך, בניגוד לאומללים שלא יגעו לעולם בחציל, קישוא, דג או כבד (הכרתי אפילו מסכן אחד, ירחם אלוהים על קיבתו שלא מסוגל לסבול כל מאכל שיש בו שום. בחיי שכבר עדיף למות), אני דווקא מוכן לאכול כל דבר שלא יגרום לי נזק בלתי-הפיך. אם כך, אתם רשאים לשאול, במה מתבטא הפינוק?
הפינוק הוא שהאוכל שזכה לכינוי "אוכל ביתי" מעולם לא דיבר אלי: בניגוד לחבריי טעוני הטיפוח או סתם כאלה שהיו מהבודדים בראשית שנות השבעים שלאמהות שלהם הייתה "קריירה", אני התקבלתי בכל יום בבית בשובי מבית הספר בארוחה של שלוש מנות לפחות: חומוס או טחינה, ירקות טריים (אם כי בעגבניות לא נגעתי אלא בצורת קטשופ עד אחרי הצבא...) כבד מטוגן בבצל על פירה, שניצל עם צ'יפס, מרק עוף עם ירקות שה"פולקע" שבתוכו פורקה כבר מעצמותיה, קציצות ברוטב עם אורז בצד – ועוד. לעולם לא אותה המנה יום אחרי יום...
השנים חלפו ובבגרותי אני נוהג בילדיי מנהג דומה: חריימה פיקנטי על מצע של קוסקוס, קבב מלוקוס, נתחי עוף מוקפצים עם ירקות בנודלס, פסטה בולונז, קציצות עם מג'דרה וכמובן סלטים ככל שאספיק – מאשכנזיים קלאסים כמו כבד וביצים, דרך חסרי אפיון אתני כמו אבוקדו או כרוב לסוגיו וכלה בטחינה אסלי, גזר חריף או מטבוחה עשירים בטעמי המזרח – שעטנז של צבעים ריחות וטעמים. יתרה מזאת, בניגוד לי שגדלתי כ"אוכל כל", הגדולה אצלי צמחונית, אחיה הצעיר קרניבור שמוכן לחיות רק על בשר (עם פטיש מוזר לתפוחים ירוקים) ואחותם הקטנה, שכל עוד האוכל לא חריף מדי, תנסה כמעט כל דבר. כלומר – מאכלן מפונק הפכתי לבשלן מפנק.
אז מה הקשר בין זה לקופי בר (להלן: שם גנרי לכל מסעדות הקבוצה)? האמת היא שאין, אבל כאן אני מגיע לחלק הנוסף של החיים כבן-יחיד ליד שולחן האוכל: הכל מסביב היה מתוקתק: ב-12 השנים הראשונות להיווסדי, שבתה אמי מעבודתה (היא הייתה גננת) והתמסרה לניהול גן של ילד אחד - המזלגות והסכינים היו ערוכים על השולחן בסדר הנכון, המפיות מקופלות, כל מנה הוגשה בצלחת המיוחדת שלה ובעיתה. כן, אין לי מה להתלונן על תנאי-השירות בשליש הראשון של חיי.
כשנפתח הסניף הראשון של הקופי-בר ביד חרוצים, לפני כמעט 20 שנה, הייתי דווקא אחד הלקוחות הראשונים: לא היו אז הרבה מקומות בעיר שניתן להגיע אליהם לעת ערב, לבקש צלחת אנטיפסטי וכוס יין ולאכול בהנאה. רק שביחס לשאר המטבח, ההתלהבות שלי הייתה מתונה יותר: אפילו היום אני לא יכול להצביע על מנה אחת שהסעירה את דמיוני, מנה אחת שזכורה לי כחוויית-אכילה נדירה, אפילו לא משהו שייחקק בזיכרוני. בכלל, לצאת "לאכול בחוץ" כמו שקוראים לזה בחיפנית מדוברת (שהייתה שפת אמי עד גיל 20 לערך) חייב להיות עבורי, עד היום, כרוך במשהו שלא אוכל לבשל בעצמי ולעצמי בבית: איזו עקיצה של חריפות מזן לא מוכר, תבלין שככל שאנסה לא אצליח לנחש את מקורו – והכוונה אינה דווקא למטבח עילי בהכרח, אפילו חומוס טוב שמהביס הראשון היה לי ברור שככל שאנסה, לא אצליח לשחזר את טעמיו ומרקמו בבית, הוא עבורי סיבה לחזור ולאכול ממנו שוב ושוב.
בתקופה הקצרה שבה ביקרתי מסעדות לפרנסתי, נמנעתי מביקורים ב"קופיס" (הנה, קיצרתי גם את השם הגנרי): פגישות עבודה אמנם קיימתי שם לרוב (בכל זאת מערכת "בלייזר" שוכנת מעל הסניף ביד-חרוצים), אבל מעולם לא יצאתי לאחד המקומות האלה לארוחת ערב נניח.
לא שחלילה הייתי "אנטי", בוודאי לא באופן פומבי, אבל מכריי הקרובים ידעו שכדי לגרום לרוק למלא את פי, כדאי לבחור מסעדה אחרת. הסכו"ם הכבד, המפיות הלבנות, וההקפדה על אוכל שיהיה "פיין" אבל לא מרגש, פשוט עברו לידי.
מלון מונטיפיורי היה הראשון ששבר את גב החמור שלי, הוא נכנס לי ללב ולבטן לא דרך המנות הגדולות והמרשימות שלו, אלא דווקא במנות הקטנות והכיפיות שמוגשות על הבר. אגב בר, בגלל חבריי המעשנים יצא שקבעתי לא אחת לדרינק על בר-המעשנים של הקופי המקורי ושם נכבשתי, שוב, מהקטנות: הזיתים ששוחים בשמן, הפלפל החריף ששום כמות אלכוהול לא תצליח להטביע ובעיקר, סלט הניסואז עם פיצות האנשובי הזעירות על החסה שמתפצחת בפה כתפוצ'יפס. גם בבראסרי באבן-גבירול, מקום שצפונבונים נשבעים בשמו ושאותי אף פעם לא ריגש, גיליתי מחדש תענוגות קטנים כמו "פלוט" טרי של לחם עם קצת אמנטל וז'אמבון – כמה פשוט, ככה נפלא.
ואולי יש כאן גם משל על החיים, אפילו על זוגיות, אם תרצו: בצעירותנו אנחנו מניחים שמה שלמדנו בבית הוא מה שצריך להיות. מאוחר יותר, בבגרותנו, אנחנו תרים את העולם עד קצהו בכדי למצוא ריגושים. בתחום הקולינרי כמו בתחום הרומנטי: לו היה מישהו מחזיר לי את כל הימים שבהם נשבר לבי בגין מישהי שהעניקה לי ריגוש יוצא דופן וחד-פעמי, הייתי היום בן עשרים... רק שבשלב כלשהו, אתה גם לומד לחבב מחדש את עברך וגם מבין שהפוטנציאל לעתיד, קצת כמו האוכל של ה"קופיס", נמצא בפרטים הכי קטנים, באלה שעושים לך סתם "נעים" ולא באלה שמחלקים לך את החיים ל"לפני ואחרי".
כמו בלנדים סקוטיים משובחים שדחיתי מעלי פעם בשאט-נפש כדי להתעורר מהטעם המעושן של לגבולין מפוייח – ואילו היום הם עדינים ונכונים בעיני הרבה יותר, כך גם הקטנות על הבר במונטיפיורי או בקופי, עושות לי את אחר הצהריים וכריכון של בוקר בבראסרי פותח לי יום של כיף.
מהמקום השלם והמבוגר יותר הזה (מישהו אמר "זקן"? כי אם כן, זה בסדר, אני בעד) אני מבקש לשלוח את התנצלותי הכנה לכל מפעלות הקופי-בר, כן, כולל המעדנייה ההיא ביהודה הלוי שאף פעם לא הצלחתי לזכור את שמה.
