האחד שלי: כרמל, שרדונה, כרם אדמון 2013

חברי מועצת סנהדרינק בוחרים את היין שאתו היו רוצים להתחיל את השנה החדשה, והפעם: נועה גולנדסקי עם שרדונה, כרם אדמון 2013 של כרמל...

השאלה עליה נתבקשתי להשיב היא, עם איזה יין הייתי רוצה לפתוח את השנה החדשה. שאלה כזו מהווה מיד פתח למעוף סחרחר, שראשיתו בריחוף פנטסטי ומענג במרחבי האפשרות, המשכו בנסיקה מעלה מעלה בינות ימים ויבשות, מדינות, יקבים, כרמים, חלקות ושנות בציר מיתולוגיות, ואחריתו בצניחה חופשית והתרסקות היישר על המדרכות הלוהטות והמאובקות של המציאות - כולנו איקרוס וכולנו רוצים להגיע אל השמש.

בעיקר זכורה לי מידת ההפתעה מיין לבן מקומי כל-כך אלגנטי, מאוזן, מפתה וטעים, שכלל לא הכרתי... (צילום: יח"צ) אז ברור שכמעט והתפתיתי לכתוב על Montrachet Grand Cru 2011 (בא לי לבן), אבל אני לא רוצה להתחיל ככה את השנה, לא! הרי הגורם מספר אחת למכאובי הנפש של רוב בני האדם, בעולם המערבי בתקופתנו, הוא הפער הבלתי ניתן לגישור בין הרצוי למצוי. אז הנה, השנה אני במגמת צמצום הפער והגדלת מסת האושר. למה שהשאיפות, החלומות והמאוויים שלנו, לא יהיו נהדרים, יפים ונשגבים, אבל גם כאלה שנגזרים באופן ישיר מנרטיב החיים, הניסיון, הכישרון ומכלול היכולות שלנו? הבנתם את הרעיון... ועל מה השמחה, אני שואלת, זו בסך הכל השנה החדשה, היו שנים לפניה, ואינשאללה יהיו עוד רבות אחריה. היא היתה מגיעה בכל מקרה, אתנו או בלעדינו, והאמינו לי, שגם אם תבקשו ממנה יפה לחכות קצת, להתמהמה רגע לפני שהיא שוב חולפת, היא אפילו לא תעיף לעברכם מבט, אלא רק תצחק צחוק פרוע ותמשיך בדרכה. לכן מוטב להתרכז במה שבאמת חשוב: משפחה, חברים, וכמה רגעי חסד עם בקבוק יין טוב ויותר מדי אוכל. אז ככה, לפני כמה חודשים הזדמן לי לטעום לראשונה את כרמל שרדונה, כרם אדמון 2013 ומאוד אהבתי אותו. בעיקר זכורה לי מידת ההפתעה מיין לבן מקומי כל-כך אלגנטי, מאוזן, מפתה וטעים, שכלל לא הכרתי. היין שייך לסדרת ה-Single Vineyard, הסדרה הגבוהה של יקבי כרמל, עליה נמנה גם הריזלינג קאיומי המצוין ועוד מספר יינות אדומים מפתיעים גם הם, אליהם התוודעתי באותה הזדמנות. כמו במקרים אחרים בהם אני חווה משהו מעניין, מסקרן או מהנה במיוחד, התעורר בי הרצון לחלוק את החוויה עם הפרלמנט המשפחתי וציינתי לעצמי שוודאי גם ייהנו ממנו ושיהיה נחמד ללגום אותו יחדיו. בינתיים, יינות אחרים, זרים ומקומיים, שקטים, צעקניים, קלסיים, או אפנתיים יותר, מצאו את דרכם אל שולחננו, והשרדונה כרם אדמון נשכח.

שרדונה אדמון 2013 סינגל ויניארד יקבי כרמל - בקבוק

והנה מגיע ערב ראש-השנה, והפעם, עקב סיבות שונות ומשונות נפלו בידי הזכות, העונג והטרחה, לארח פורום משפחתי מצומצם אך איכותי, כזה שלא מחייב אותי להיצמד למסורת הגפילטע ומרק העוף ולא להתאים את עצמי גסטרונומית להעדפותיהם של עשרה ילדים בגילאים שונים. מאחר ואבי הוא צמחוני, או יותר נכון דגיגוני, כזה שאוכל דגים, אך לא בשר, החלטתי על ארוחת דגים (ואם ילכדו ברשת גם חיות ים אחרות, לא נחזיר אותם לים ולא נגרש אותם, מה אנחנו, הונגרים?). אז למה לבן? בואו נעשה ניסיון קטן, עזבו לרגע את החלל הממוגן והממוזגן בו אתם נמצאים, וצאו למרפסת, לגג או לרחוב. האשליה הסתווית, שגם אני מנסה בכח לדבוק בה, מתנפצת ברגע. העלים הנושרים מן העצים, אכן צהובים וכתומים כמו העלים בניו אנגלנד בנובמבר, אבל זה האבק שצובע אותם, וזו הרוח המדברית שמנתקת אותם מן הענפים, ולא השלכת. ב- 32 מעלות ו-70 אחוזי לחות, אני לא יכולה לשתות יין אדום. מסתבר שרוב האנשים מעדיפים לשתות בערב חג יין אדום. כלומר, לא נעזרתי בשירותי מכון הסקרים כדי להגיע למסקנה הזאת, אבל במקומותינו, יין אדום עדיין נתפס כחגיגי, "טוב" וראוי יותר לכבד בנוכחותו את שולחן החג וככל הנראה, לעובדה כי הארוחות באופן מסורתי הן בשריות, יש קשר להעדפה הזו. אצלנו נוקטים בשיטה הדמוקרטית, שואלים מה כולם מעדיפים, ולרוב, מתחילים בלבנים ועוברים לאדומים, אבל כל עוד לא הרחנו את ריחו הגואל של היורה, אנחנו שותים יין לבן מצונן עד כדי כך שזכוכית הבקבוק מזיעה ועוטה שכבה של דוק ערפילי מבטיח. למה שרדונה? אני יודעת שחלקכם מעקמים את האף בבוז לשמע הזן הנפוץ והלכאורה משומש הזה - במיוחד כשאתם חושבים על גרסתו הצעקנית, מלאת העץ והפרי כמו שאוהבים אותה בעולם החדש ובישראל הקטנה, ולא זו הבורגונית, החדה והמאופקת. אז כן, היו לי כמה מחשבות על יין זר, "פאנקי", מלוח, ייחודי וקשוח, שמיוצר מזן ענבים נכחד שמגודל רק בחלקה קטנטנה לחופו של הים האגאי. אני הייתי נהנית מהיין הזה ללא ספק, אבל למה לאתגר את ההורים שלי ואת שאר הנוכחים שאוהבים יין, אבל לא בדיוק נמצאים עם היד על הדופק, בערב ראש-השנה? אז לשם שינוי החלטתי לא לחשוב רק על עצמי, וללכת על יין שאין לי ספק כי כולם ייהנו ממנו, שהוא מרשים, חמאתי וניחוחי, אבל לא תובע תשומת לב יתר על המידה, ושילווה, לפחות את תחילת הארוחה, באופן מושלם. הגפנים בכרם אדמון נטועות על מדרון בגובה של כ-770 מטר מעל פני הים, ונהנות (בניגוד אלינו) מאקלים קר במהלך כל השנה, כזה שמתאפיין, לרוב, ברוחות ואף בשלג. הענבים עוברים סחיטה עדינה, והתירוש תוסס בחביות עץ אלון צרפתי, נח על משקעיו, וממשיך לחשוב על מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול, במשך שמונה חודשים. התוצאה, כאמור, מקסימה, משמחת ונקיה. ולמה דווקא כרמל? מפני שלאבא שלי יש עיקרון, או אם תרצו - אידאולוגיה. בראש-השנה ובפסח הוא קונה יינות ישראליים, מתוך גאווה, לויאליות, ותמיכה בתעשיית היין המקומית ההולכת ומתפתחת. מתוך כך רציתי לכבד את הנוהג היפה שלו וגם להפתיע אותו. ראש-השנה הנחגג מדי שנה, מסמל שמירה על מסורת האבות, מצד אחד, ושאיפה להתחדשות וצמיחה מן הצד השני. בעיני סדרת ה-Single Vineyard של יקבי כרמל, מייצגת יפה את הערכים האלה. אז ברוח החג, אני יכולה לאחל לעצמי ולכולם שהשנה החדשה תהיה כמו היין: מפתיעה לטובה, מלאה בטעם ובעומק, כיפית ומאוזנת, אבל גם תתאפיין בבגרות ונינוחות ושבמהלכה נלך ונעמיק את הקשרים שלנו עם החלומות ולא פחות חשוב, עם המציאות...