דוד הירשפלד נשלח ליפו, לעשות היכרות ראשונה עם הטברנה של אלירון - חמארה כמו פעם שהזמן קפא בה, עם כיסאות קשים, כוסות קפואות ומזיגה מושלמת של בירה
- ״אלירון זה האבא. הוא קיבל את הטברנה כדי לשמור עליה ולתפעל אותה - שיהיה לכולם מקום טוב לנוח״ - ומי אתה? - ״אני חבר של הבן שעוזר לו, וגם עוזר לו בעצמי״ הטברנה של אלירון מסתבר, היא אחד המקומות המיתולוגיים של יפו. כמו החמארה של מתי המקלל בלווינסקי או הפרלמנט של ג׳ימי בירושלים, היא ממוקמת בין רחוב צדדי לרחוב המרכזי בשוק ההומה ולא באמת מחפשת תייר שישב לשתות בה. המקום מעוצב בטעם של פעם. הכסאות הנוקשים מרגישים כמו אלו מהעבר הרחוק של ילדותי ואין פה פריט אחד שנראה שייך לשנות האלפיים. הזמן קפא. וגם כוסות הבירה אל המקום נשלחתי לאחר שאמרתי בקול רם מדי שלא רק שאני לא הייתי בו, אלא שאפילו לא שמעתי עליו. בתגובה הסתכלו עלי חברי המערכת וגלגלו עיניים שצועקות ״ילד ירושלמי, לך תבין״. זה נכון שאני לא מבין - עד היום, בכל פעם שאני נכנס לחמארה מיתולוגית כמו אלירון, מתי או דומיהם אני לא באמת מבין את הקטע. ״תכתוב על החוויה״, אמר לי ליאור, המבוגר האחראי, כששאלתי מה אני אמור להפיק מהטיול השנתי לארץ יפו. החוויה פשוטה מאוד וכאן טמון הקסם. אתה מגיע בלי יומרות, אתה לא הזה או ההוא, אתה סתם עוד אחד שעצר לבירה של צהריים. בירה כזאת יש בה מין האפקט הסולארי - כמו בכל סוטול או בכל חוויה של חופש שמתרחשים לאור שמש, הכל מוכפל. אולי זה החום המאיים או העובדה שלפתע אתה משנה את הפרספקטיבה ורואה את ההמון הישראלי ממשיך במרוץ היומיומי הרפטטיבי שלו בזמן שאתה עובד בללגום בירה קרה עם חצי חיוך מרוח על פניך. הזמן אולי שכח את המקום אבל ההצלחה לא עזבה אותו מעולם, מפני שהיא אף פעם לא התבססה על באז יחצ"ני. צלחות של לפני עשור, תפריט כבד (פיזית, מבחינת משקל) שמתאים למסעדות המוגדרות כ״בגבוה״, מפה על השולחן ועציצים מסביב שצועקים בית. כל מה שמאפיין למקום שלא נבנה מתוך מחשבה על טברנה אלא הפך לכזו.
"מתג לי קונספט עיצובי בבקשה"
היום, כשאדם פותח בר, הוא מביא ממתג, לוקח מעצבים, שוכר יח"צנים, מוצא מישהו שייבנה לו את הקונספט ומעסיק קניין שיסתובב בשוק ויביא לו את "הכלי הזה, כמו שיש במקום ההוא על המדף, שאף אחד לא יודע מה הוא ולמה הוא משמש אבל כנראה שפעם היו מכינים בו סודה או חמאה". כמות המקומות שצועקים "חשבנו על הסדק בקיר" היא עצומה אבל מספר מקומות שאומרים "אנחנו פשוט חיים עם הסדק בקיר כי מה שבאמת חשוב זה הבירה", פוחת מיום ליום. המקומות האלו, כבעליהם, נזנחים ונזרקים ואלו מהם שנשמרים עושים זאת רק בזכות זכרון ילדות של מישהו שישב לידכם ברכבת או בבר ונזכר בימים שבהם כולם מזגו במזיגה איטית. כמובן שהוא גם מכיר וזוכר את מי שהמציא את שיטת המזיגה הזאת (אגב, כנראה שלמישהו שפשוט לא היה כוח להחזיק את הכוס ביד). המקומות הספורים האלו, כמו הטברנה של אלירון, הם המקומות שבהם אפשר לראות שגם אב ובן יודעים למזוג בירה טובה ולפעמים, כמו במקרה הזה, הבירה אפילו יותר טובה. את החוויה הכללית אני לא משבח. אני נהנתן ובליין - אני תמיד מעדיף כורסא על פני כסא של כתר, צל (או אפילו חושך) על פני שמש ואת הבחורות של תל אביב אני מעדיף לראות בים מאשר בשוק הפשפשים.
גולדסטאר כמו שצריך
את הגולדסטאר שלי לעומת זאת, אני רוצה לקבל כמו שמוזגים בטברנה: הכוס תמיד קפואה ובשביל זה יש פריזר שמיועד רק לכוסות.הבירה לא נמזגת אם החבית לא עמדה בקירור 24 שעות. את הברז, לא משנה כמה ישלמו לו, בעל הטברנה לא מחליף – למרות כל ההצעות המעניינות שהציעו לו, הוא מעיד בעודו מדגים בתנועת נערת גלגל את המרחק היפה בין הצופציק של הברז לתחתית הכוס המקציפה. והדבר החשוב ביותר, כידוע לכל איש המפעיל בר, הוא ההתקן. המכשיר הנפלא בעל הסליל היושב בתוך מים קפואים, נשאר נקי ועם שטח היקפי סטרילי. על ההתקן לא יונח ארגז ומפתחי האוורור יישמר מרחק נגיעה הלכתי של עצמים זרים. ההתקן הקדוש צריך להימצא במרחק המדהים של מטר ונגיעה מהברז. לכאורה החוקים פשוטים אבל אצלנו כמעט אף פעם לא מתקיימים. ככה צריך להתחיל את היום חוץ מבירה המקום מציע מאזטים נהדרים של דגים, גרגרי חומוס כחלופה מצויינת לזיתים וצ׳ייסר הבית שבכלל נכנס לקטגוריה של כיף, שעוזרלהתחיל את המשך היום הארוך. אחרי ביקור לא קצר ולא ארוך, ארבע בירות ומספר זהה של צ׳ייסרים, יצאנו עם חשבון לא גבוה. 120 שקל של תענוג נוזלי וחיוך מזמין עם חבר חדש לשעות הצהריים לכשאחזור לשוק הפשפשים בשעות הבוקר.