דוד הירשפלד נשלח ליפו, לעשות היכרות ראשונה עם הטברנה של אלירון - חמארה כמו פעם שהזמן קפא בה, עם כיסאות קשים, כוסות קפואות ומזיגה מושלמת של בירה
- ״אלירון זה האבא. הוא קיבל את הטברנה כדי לשמור עליה ולתפעל אותה - שיהיה לכולם מקום טוב לנוח״
- ומי אתה?
- ״אני חבר של הבן שעוזר לו, וגם עוזר לו בעצמי״
הטברנה של אלירון מסתבר, היא אחד המקומות המיתולוגיים של יפו. כמו החמארה של מתי המקלל בלווינסקי או הפרלמנט של ג׳ימי בירושלים, היא ממוקמת בין רחוב צדדי לרחוב המרכזי בשוק ההומה ולא באמת מחפשת תייר שישב לשתות בה. המקום מעוצב בטעם של פעם. הכסאות הנוקשים מרגישים כמו אלו מהעבר הרחוק של ילדותי ואין פה פריט אחד שנראה שייך לשנות האלפיים.
"מתג לי קונספט עיצובי בבקשה"
היום, כשאדם פותח בר, הוא מביא ממתג, לוקח מעצבים, שוכר יח"צנים, מוצא מישהו שייבנה לו את הקונספט ומעסיק קניין שיסתובב בשוק ויביא לו את "הכלי הזה, כמו שיש במקום ההוא על המדף, שאף אחד לא יודע מה הוא ולמה הוא משמש אבל כנראה שפעם היו מכינים בו סודה או חמאה". כמות המקומות שצועקים "חשבנו על הסדק בקיר" היא עצומה אבל מספר מקומות שאומרים "אנחנו פשוט חיים עם הסדק בקיר כי מה שבאמת חשוב זה הבירה", פוחת מיום ליום. המקומות האלו, כבעליהם, נזנחים ונזרקים ואלו מהם שנשמרים עושים זאת רק בזכות זכרון ילדות של מישהו שישב לידכם ברכבת או בבר ונזכר בימים שבהם כולם מזגו במזיגה איטית. כמובן שהוא גם מכיר וזוכר את מי שהמציא את שיטת המזיגה הזאת (אגב, כנראה שלמישהו שפשוט לא היה כוח להחזיק את הכוס ביד). המקומות הספורים האלו, כמו הטברנה של אלירון, הם המקומות שבהם אפשר לראות שגם אב ובן יודעים למזוג בירה טובה ולפעמים, כמו במקרה הזה, הבירה אפילו יותר טובה. את החוויה הכללית אני לא משבח. אני נהנתן ובליין - אני תמיד מעדיף כורסא על פני כסא של כתר, צל (או אפילו חושך) על פני שמש ואת הבחורות של תל אביב אני מעדיף לראות בים מאשר בשוק הפשפשים.
גולדסטאר כמו שצריך
את הגולדסטאר שלי לעומת זאת, אני רוצה לקבל כמו שמוזגים בטברנה: הכוס תמיד קפואה ובשביל זה יש פריזר שמיועד רק לכוסות.הבירה לא נמזגת אם החבית לא עמדה בקירור 24 שעות. את הברז, לא משנה כמה ישלמו לו, בעל הטברנה לא מחליף – למרות כל ההצעות המעניינות שהציעו לו, הוא מעיד בעודו מדגים בתנועת נערת גלגל את המרחק היפה בין הצופציק של הברז לתחתית הכוס המקציפה. והדבר החשוב ביותר, כידוע לכל איש המפעיל בר, הוא ההתקן. המכשיר הנפלא בעל הסליל היושב בתוך מים קפואים, נשאר נקי ועם שטח היקפי סטרילי. על ההתקן לא יונח ארגז ומפתחי האוורור יישמר מרחק נגיעה הלכתי של עצמים זרים. ההתקן הקדוש צריך להימצא במרחק המדהים של מטר ונגיעה מהברז. לכאורה החוקים פשוטים אבל אצלנו כמעט אף פעם לא מתקיימים.
