תחרות 'אשכול הזהב 2016' שנערכה בשבוע שעבר סיפקה הצצה מרתקת למצבה השברירי של תעשיית היין הישראלי. חלק א'
והנה כולנו פה שוב. תחרות יין ייחודית ישראלית שהיא כולה שלנו. התחרות היין הראשונה שהתקיימה בישראל, ומתקיימת כבר בפעם ה-14. אמר פעם איש היין יאיר היידו שתחרויות יין הן כמו מועדון פנויים-פנויות - יקבים פנויים וקהל פנוי. כלומר, הן משרתות יקבים שטרם תפסו מקום בתודעה ומאפשרות להם להתבלט, ומאידך הן מיועדות לקהל שטרם גיבש דעה אישית על היינות שהוא שותה ולכן מדליות כאלה ואחרות ישפיעו על הבחירות שלו.
אז 'אשכול הזהב' היא קודם כל תחרות יין. אמנם מאז שהתחרות הזו החלה קמו עוד תחרויות, אך בשל הראשוניות שלה היא כבר הרבה מעבר לתחרות. מעין מסורת. התחרות הפכה למפגש של אנשי ענף היין הקטנטן שלנו. בפועל, לא כל היקבים בארץ משתתפים בתחרות עצמה. זה הרי לא תמיד משרת את מטרות היקב. אם היקב כבר תפס מקום של כבוד בתודעה הצרכנית / ציבורית, זכייה במקום השני או השלישי אינה דבר מומלץ אך בהחלט אפשרי. אך גם נציגי יקבים שיינותיהם אינם משתתפים בתחרות, מגיעים לאירוע. מעין מפגש משפחתי.
השיפוט בתחרות עצמה הנו ייחודי למדי: אין טפסי הערכה, אין ניקוד, אין רף ציון כדי לקבל מדליה. כשופטים אנו מקבלים את היינות בכל קטגוריה וכל שעלינו לעשות הוא לדרג את היינות בסדר עולה. שיטה ייחודית מאוד שפשוט בודקת איזה יין מהיינות שלפנינו הוא הכי טוב (הדבר נעשה על-ידי פאנל טועמים כדי לקבל ממוצע ציונים, כאשר יצרני יין אינם רשאים להשתתף בפאנלי שיפוט בהם נמצאים יינותיהם).
נדמה שגם התחרות עצמה צומחת ומתבגרת יחד עם התעשייה. אם בעבר רצינו לראות בעיקר יינות מרשימים, הרי שגם התחרות היתה מרשימה עד גרנדיוזית: ארוחת גאלה מפוארת, מנחים סלבים, שפים בינלאומיים ומכירה פומבית של יינות שמלבד התרומה שגילמה בתוכה, היתה גם מחזה של מתן כיבודים הדדיים בין היקבים. והנה, נדמה שהתבגרנו קצת. אנחנו כבר לא מחפשים יינות מרשימים, אלא יותר יינות שתיים. פחות עץ, פחות אלכוהול, יותר לבנים, יותר מחוברים למקום ולעצמנו. וגם התחרות עצמה נראית כמתבגרת. לא גאלה ולא דרמה. מפגש רגוע ודיון ענייני על נושאים רלוונטיים לתעשייה, ולבסוף הקראה יעילה ומהירה של שמות היינות הזוכים, כי צריך עוד לנהוג הביתה...
השנה התקיימו במסגרת 'אשכול הזהב שני פאנלים: האחד דן בנושא תמחור כוס יין במסעדות, ואילו השני עסק בנושא 'הזנים הנכונים ליין הישראלי' – נושא חשוב ומורכב לו תוקדש כתבה נפרדת. נושאו של הפאנל הדן בנושא עלותה של כוס יין במסעדות, עלה לדיון בעקבות הסערה שהתחוללה ברחבי הרשת בין ניב גלבוע מערוץ 10, ואבירם כץ ('ברוט', 'אקסטרא ברוט') סביב נושא זה. את הפאנל הנחתה העיתונאית גלי וולוצקי, כתבת האוכל והיין של עיתון 'כלכליסט', והשתתפו בו מלבד אבירם כץ וניב גלבוע, גם זאב דוניא (יקב סוסון ים), איציק המל (מסעדת 'מסה'), וענת רושנסקי (מנכ"לית יקב רמת-הגולן והרי גליל).
במהות העניין נדמה היה לי שהבעיה כולה היא יותר של סגנון מאשר של תוכן. לאף אחד לא היתה בעיה עם האג'נדה של מתן אפשרות לכך שיהיה גם יין זול בתפריטי היין, וגם לא עם החשיפה שהיין קיבל בעקבות ההתעסקות בנושא. אז איפה בדיוק הבעיה? בעיקר בשיח: הצפת הנושא באופן בלתי מחמיא בעליל, וגם בחירת הסגנון הלשוני שבו, בין היתר, הוצגו המסעדנים כחמדנים וגזלנים. מסקנות? אין, למעט תהייה לגבי מקומה של עיתונות מתלהמת בשיח הציבורי. חבל שכך המצב, אם באמת כך הוא המצב.