סן ולנטיין: לטינו ביט...

לקראת חג האהבה חושפים חברי מועצת סנהדרינק את המשקה שמצליח לעורר בהם את הרגש ההוא. קבלו את יאיר גת עם מזקל…

לפגישה הראשונה היא הגיעה כמו אחת שלא מחפשת עניינים. בטח לא עם גברים בגילי. לבושה פשוט, מדברת ישיר. לא מתאמצת למצוא חן, ומצד שני לא סוגרת אפשרויות. לא עוצרת נשימה אבל מרתקת. רק אחרי שהיא הלכה הבנתי שהיה שם משהו...

מה קרה בפגישה השלישית? אני מעדיף לחסוך מכם תיאורים מלוכלכים... (צילומים: יח"צ, freeimages.com) ובכל זאת, למרות שקיוויתי שניפגש שוב, לא יזמתי. שיחקתי אותה אדיש. כשחבר משותף הציע שניפגש שלושתנו במסעדה שלו, לא סירבתי. המקום כבר היה מלא כשהגעתי, והחבר, ששמר לנו מקומות על הבר, ניצל את זה שהיא איחרה קצת, כדי לשתף אותי ברכילות. הוא הכיר אותה הרבה יותר זמן ממני. הסיפורים שלו התערבלו עם המוזיקה והפטפוטים מסביב, ולמרות שהצלחתי לקלוט ממנו כמה פרטים על הילדות שלה, ועל המשפחה שלה, ועל הסיבובים שלה בעולם, ואפילו שעשיתי את עצמי מתעניין, בעצם רק חיכיתי לה. שתבוא כבר.

היא התיישבה בינינו כמו משב רוח מארץ חמה עם ריח מדורות שבוערות עד הבוקר וצמחייה לחה, לא מוכרת. היא הראתה לי את הצלקות שלה והניחה עלי זרועות חמימות, והכול סביבנו נעלם כשהיא לחשה לי טעמים מוכרים מעורבים במסתורין והתרגשות. אחרי כמה שעות כשיצאתי משם לבדי קצת מתנדנד, הייתי לגמרי שלה. אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם מה קרה בפגישה השלישית, אז אני אחסוך מכם תיאורים מלוכלכים. התעוררתי מותש, עם חיוך גדול על הפנים ומאז אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה. אחרי שחשבתי שזה כבר לא יכול לקרות לי מצאתי את עצמי מאוהב. היא מגיעה ממקסיקו האהבה שלי. קוראים לה מזקל ועושים אותה מכל מיני זנים של אגבה, שאנשים הולכים לפעמים עשרות קילומטרים ביום כדי לקטוף אותם. אחרי שמסירים מהם את העלים, אופים את לבבות האגבה על אבנים לוהטות כשהם מכוסים באדמה, כדי שהם יחשפו את הצד המתוק שלהם. אחר כך מרסקים אותם, מוסיפים להם מים ומתסיסים במכלים פתוחים. את העיסה התוססת מזקקים פעמיים, או יותר, בדודי חרס או נחושת, וצינורות במבוק פרימיטיביים מובילים את התזקיק אל מכלי פלסטיק של מים מינרליים ומהם לבקבוקים. אם אתם מרגישים שכבר טעמתם הכל, שבו איתה לכוסית או שתיים, אני בטוח שלא תהיה לכם בעיה להבין על מה אני מדבר.