תחרות 'אשכול הזהב' נתנה השנה במה לדיון מעניין שהולך ומתפתח בתעשיית היין הישראלית: 'היחס בין טרואר, זנים ושיווק', או במילים אחרות – מה הם הזנים הנכונים לתעשיית היין הישראלית. חלק ב'
אזורי היין הגדולים והנחשבים בעולם, מאופיינים באופן מובהק על-ידי זנים מסוימים: פינו נואר בבורגון; שרדונה בבורגון ושאבלי; ריזלינג בגרמניה; גרונר ולטלינר באוסטריה; שנין בלאן, סוביניון בלאן וקברנה פרנק באזורים מתוחמים שונים בלואר ועוד. האם ריזלינג לא יהיה מוצלח בשאבלי? האם שרדונה לא יהיה מוצלח במוזל בגרמניה? יש להניח שגם במקומות אלו הם היו נותנים יינות נפלאים, אלא שהאזור מתוחם והזנים הגדלים בו מוגדרים, ואין ליצרנים אלא להיצמד לתקינה המקומית. בסופו של דבר, היצמדות זו בנתה את הזהות המקומית ואת השם השיווקי שחזר ותמך ביצרנים ובמגדלים.
הדבר קרה לא רק באזורי היין הקלאסיים, אלא גם באזורים חדשים. זהות זנית מובהקת בנתה תודעה ומותג, שבתורו חזר לתמוך במגדלים וביצרנים המקומיים. כמו סוביניון בלאן בניו זילנד, קברנה סוביניון בנאפה קליפורניה, מלבק בארגנטינה ועוד. על רקע זה עולה כאן אצלנו בשנים האחרונות השאלה: האם ישנם זן או זנים ישראליים שצריכים לאפיין אותנו כאזור / מדינה, שבסופו של דבר תחזור ותיתן לנו מקום מאופיין על מפת היין העולמית.
בפאנל המרתק שהנחה איתי גלייטמן, כתב היין של עיתון 'הארץ', השתתפו היינן אבי פלדשטיין (יקב 'סגל, בעבר, ויצרן יין עצמאי בהווה), היינן גבי סדן (יקב 'הרי הגליל' בעבר, 'כרם שבו' בהווה), מיכל אקרמן (אגרונומית יקב 'תבור') ועידו לוינסון (יינן ביקבי 'רקנאטי' ויצרן 'גראז' דה פפה'). איתי פתח את הדיון בשאלה זהה - שאלת האי הבודד: אם ניתן היה לבחור זן לבן אחד וזן אדום אחד, מה היו הזנים הנכונים לנו?
עידו לוינסון השיב בתגובה לשאלה כי זנים ורסטיליים שמאפשרים ייצור יין בסגנונות שונים. פטיט סירה או מרסלן לאדום, וקולומבר ללבן. לעומתו טען אבי פלדשטיין כי יש הבדל בין הנטוע והראוי שיינטע. אם נטוע אז דבוקי / קברנה סוביניון, ואם הראוי להינטע היום אז סוביניון בלאן וגרנאש. גבי סדן העדיף ברברה וסוביניון בלאן כבחירות אישיות, ואילו מיכל אקרמן הדגישה שישראל היא מרובת טרוארים ולא ניתן בכלל להתייחס לזן ישראלי אלא רק לזן אזורי, ואם בכל זאת לבחור - אז שרדונה בכל האזורים וקברנה סוביניון / מלבק / פטי ורדו בהתאמה לאזורים שונים.
אך מעבר למשחק השאלה הזהה, התפתח דיון שנגע בהיבטים שונים של הסוגיה. לדברי אבי פלדשטיין, ההיבט התרבותי של היין שצריך לבטא מקום ולכן צריך לתקשר עם ההיסטוריה (גם מסיבות שיווקיות), כאשר הזנים הייחודיים שלנו עולים על מפת היין העולמית כ"התגנבות יחידים", דבר חשוב כשלעצמו אך ללא יומרה לשנות את זהות היין המקומית כולה.
גבי סדן בחר להתמקד בשאלת הסגנון, שהרי הזן לא יענה את הכל – יש הרבה מרכיבים נוספים. מדובר בענף צעיר שמנסה לזהות את עצמו ובעל הקשרים תרבותיים, חקלאיים ואזוריים, ומה שחסר זה יינות אמיתיים יותר שיבטאו ערכים אלה, כאשר הזן הינו כמעט משני. ביינות שלו הוא כלל אינו מציין זנים, הן כי בבלנד זה פשוט יותר והן כי לדעתו יש עודף התעסקות עם הנושא.
לדעתה של מיכל אקרמן, הדיסוננס העולמי הוא בין הזנים הייחודיים המקומיים, ובין הזנים הבינלאומיים המוכרים יותר והשיווקיים יותר. לטענתה, בכל מקום בעולם, לרבות מקומות בעלי זנים מיוחדים, תמיד יתגאו בקברנה סוביניון המוצלח שלהם, בעיקר מפני שזהו זן שייתן יינות מוצלחים בהרבה מקומות ולכן הוא הופך לזן פופולארי עבור הצריכה המקומית. לפיכך, גם במסגרת הדיון על שאלת הזנים, תמיד יהיה גם מקום לזנים פופולאריים וטעימים שתמיד יהיה להם ביקוש בצריכה המקומית.
אז מה הן מסקנות? בוודאי שלא היו, אך בכל זאת אבחר לחתום את הדיון המרתק הזה בהערה מעניינת של היינן ערן פיק מיקב 'צרעה' שאמר כי: מתחת לקו רוחב 45 היינות המוצלחים הם לרוב בלנדים ולכן הציע תרגיל מחשבתי – איזה יינות היינו מייצרים אצלנו אם היה נאסר עלינו לציין את שמות הזנים על-גבי התווית, כך ששמות הזנים אינם יכולים לשמש ככלים שיווקיים? להערכתו, כנראה שהיינו מייצרים בלנדים מאוזנים ומורכבים יותר ולכן בסופו של דבר אולי כל ההתעסקות בזנים אינה באמת עוזרת לנו. ללא ספק מדובר בחומר טוב למחשבה. עד כאן לשנה זו, ולחיי תעשיית היין הישראלית, עד לשנה הבאה וגם לשנים שתבואנה אחריה...