הייתי בחור ביישן: חיליק גורפינקל מתוודה...

לפעמים צריך להגיע עד גיל 50 כדי להתחבר לעצמך. לפעמים פחות, ולפעמים אפילו יותר. אבל אלכוהול איכשהו תמיד עוזר...

אני ביישן. על סף גיל 50 הבנתי את זה סופית. לא מיזנטרופ. לא סוציופת. לא דיכאוני. לא סנוב כמו שאמר לי פעם יואב אחי. לא מתוחכם. לא חנטריש כמו שקרא לי פעם יואב אחר, ההוא מהמכולת בהורקנוס, שהיתה ואיננה. אפילו לא שתיין. ביישן. בגלל זה אני שותק (או מדבר בלי סוף. זה אותו דבר). בגלל זה אני שותה. ואז יוצא שאני שתיין, ומיזנטרופ (או קשקשן). ועוד כמה דברים, לא בהכרח מהרשימה החלקית הנ"ל.

לפני כמה ימים קיבל אבי, דוד גורפינקל, את פרס ישראל. לקולנוע, לא לחקר המוח. ובכל זאת. כבוד גדול למי שלא סיים בית-ספר תיכון ויושב פתאום על הבמה בין חוקרי מוח לחוקרי מקרא. ולוחץ יד לראש הממשלה והנשיא (ועוד כמה), כן או לא מקובלים עלינו. לכבוד הטקס, החליט אבי להרחיב את היריעה ולצאת כמה שעות קודם בכדי לאכול ארוחת צהריים חגיגית ומשותפת במסעדה ירושלמית. את משימת בחירת המסעדה הוא הטיל כמובן עלי. אחי הצעיר הזמין לכולנו אוטובוס (קטן. אנחנו אשכנזים) בכדי שלא נצטרך לנהוג אחרי השתייה. לחלקנו (החלק המודע אקולוגית) אין בכלל מכונית. עוד לפני שיצאנו לדרך, התחלנו לשתות. יונתן אחי הצעיר (שוב אחי הצעיר... מסתבר שהאיש יודע מה חשוב לפעמים) הביא בקבוק קמפארי ושק קרח קטן. שאפו. אפילו כוסות חד-פעמיות ומיץ תפוזים. הוא חשב שנשתה קצת במיניבוס. אבל אנחנו פירקנו את הבקבוק עוד בבית הורי. לי למשל, לא היה אומץ להביא בקבוק. ולא שלא חשבתי על זה. אבל אני, כאמור, ביישן. במסעדה עצמה, מסעדת ראצ'ה, הגרוזינית המצוינת של ירושלים, מיניתי את עצמי על בחירת היין. מדיטרנה של כרמל. יופי של יין. בין חינקלי אחד למשנהו, בין חצ'פורי לצ'יבורק, תדלקה אותנו לילי, בעלת הבית השמחה שהאנרגיה שלה היתה מספיקה להאיר בוודאי את חצי רמת-גן, אלמלא גרה בירושלים (אני מניח) בעוד ועוד צ'ייסרים של צ'אצ'ה - הגראפה של הגרוזינים. בינינו, איני מוצא כל הבדל בינה לבין כל גראפה אחרת ולא אתפלא אם במקום לזקק לבד את מי האש האלה, ממלאים אותם מבקבוקי גראפה קנויים. לא שזה חשוב. כי בעצם, הדבר הכי חשוב בגראפה, כל גראפה כמעט (אולי חוץ מהכי טובות, כמו אלו של ג'וב למשל, או מר לוי האיטלקי) זה שהיא תעשה אותך שמח. או פחות עצוב. או לפחות שתוי. וקצת פחות ביישן. אז שתיתי ארבע-חמש כאלה, ושתיים-שלוש כוסות יין. ויחד עם השניים-שלושה קמפארי מהדרך, יצא פתאום שברחה לי הביישנות. לא שהפכתי שמח ונחמד, אבל לרגע קצר היתה לי הארה. וזה היה הרגע הנכון. זה שבו הצלחתי לצאת קצת מעורי ומגדרי, להפסיק להיות עצור וסגור, ביישן וקשקשן. ולתת לאבא שלי את מה שמגיע לו. חיבוק.