זמן סליחות: בנוגע לגוף...

חברי מועצת סנהדרינק מכים על חטא ומבקשים מחילה. והפעם: מירה איתן מבקשת סליחה מהגוף שלה, אבל ממש לא מתנצלת...

אני רוצה לבקש ממך סליחה. יום כיפור שעומד בפתחנו הוא יום של חשבון נפש וסליחות, וזה הזמן לחרטה - עצירה לרגע והסתכלות פנימה יכולה לעשות לעתים שינוי, מבורך או לא. מאידך, אין בי יותר מדי חרטה. זה לא שאם אבקש ממך עכשיו סליחה לא אחטא כלפיך שוב, וזה לא שבקשת הסליחה תמרק סופית את העוונות או תנקה את המצפון.

אולי היינו מרוחקים נפשית אחד מהשנייה בזמנים מסוימים בחיים. לעתים אני בוחרת להתעלם ממך ומדרישותיך, ואפילו מעט מתעללת בך...

"אולי היינו מרוחקים נפשית אחד מהשנייה בזמנים מסוימים בחיים. לעתים אני אפילו מתעללת בך..." (צלם: מירה איתן) אנחנו מכירים אחת את השני כבר די הרבה שנים, ומעולם לא נפרדנו פיזית, אולי לפעמים קצת מנטלית. אולי היינו מרוחקים נפשית אחד מהשנייה בזמנים מסוימים בחיים. לעתים אני בוחרת להתעלם ממך ומדרישותיך, ואפילו מעט מתעללת בך. לעתים אני מקשיבה לך ומנסה לחשוב אם אתה בסופו של דבר צודק ואולי לשנות את אורח חיי ולעשות מה שאתה מבקש. לרוב אנחנו חיים יחדיו בשלום, אם כי לא חסרים לנו ויכוחים וחיכוכים, אבל בסוף אנחנו בדרך-כלל משלימים ואפילו מסכימים זה עם זו. בעיקר כשאתה רואה שאני בסך-הכל שמחה ונהנית ממה שאני עושה, גם אם זה לעתים מזיק לך, ועד היום היית סלחן ומפרגן. בדרך-כלל. אז הגיע הזמן כנראה לבקש ממך סליחה, גוף יקר שלי, סליחה על ההתעללות בעשרים השנה האחרונות. סליחה על כל הארוחות עתירות השומן, הקלוריות, וכל שאר חומרים שלא היו אמורים להגיע לגוף בריא, שאני מעמיסה עליך. סליחה על ההתנסויות בכל סוגי האלכוהול החביבים עלי, הבירות, היין (אומרים שזה בריא, לא?), הג'ין, הוויסקי, הברנדי, הוודקה וכל שאר המשמחים. וסליחה על הנטייה שלי לנהנתנות, והרצון לאכול את החיים בלי כחל וסרק. זה לא שאני מתכוונת להפסיק להתעלל בך גם בהמשך, אבל היי, תראה, על נפש שמחה בגוף בריא אפשר גם להסתכל הפוך, גוף בריא עם נפש שמחה. וכנראה תצטרך להמשיך ולסבול אותי ואת שגיונותיי עוד כמה שנים, עד כמה שאצליח ליהנות מכל ההנאות החושניות האלה. ומבטיחה מפעם לפעם לחשוב עליך, וגם להמשיך ולבקש סליחה כשצריך. ביחוד בערב יום הכיפורים, כי מיד אחר כך מחכה עוד ארוחה מהנה. ועוד משהו שיסביר לך למה אני לא באמת מתחרטת וממה אני ממש נהנית: לפני כשנה התוודעתי דווקא לספר ילדים שממש מצא חן בעיני: "סעודה אצל המלכה" - ספר קומיקס מופתי, מבין הבודדים שנכתבו בעברית לילדים, והראשון מביניהם שציירה וכתבה רותו מודן. מסופר בו על נינה, שנימוסי שולחן לא ממש מעניינים אותה, ואז היא מוזמנת אל מלכת אנגליה. כמובן שנינה לא יודעת מה לעשות עם כל גינוני הטקס והנימוסים ואוכלת כמו שהיא אוהבת, כמו ילדים, כמו שגם אני אוהבת, בתאווה ובידיים, והשמחה ניבטת מפניה המאושרים. המלכה ואנשיה די בהלם מהעניין, עד שהמלכה פורקת כל עול ואוכלת בהנאה עם הידיים את הספגטי עם רוטב העגבניות ואחריה כל שאר המנומסים. זה אולי לא 'חינוכי' במיוחד, ולא מנומס, אבל מזכיר לנו שחוקים נועדו להתכופף, שאוכל הוא נושא מהנה מאוד, ויכול להיות מהנה חברתית, משחרר ומשמח גם בלי סכו"ם ומפית. ככה. כמו שאנחנו אוהבים אותו ואת החיים שהוא מביא אתו...