נותנים במה: אלכס הרוני, יקב 'דלתון'

"בכל בוקר מישהו מתעורר פה משנתו בביטחון שהוא הולך לעשות את היין הבא שיזכה בציון 95 מרוברט פרקר". אלכס הרוני על מהפכת היין הישראלי לאן?

מהפכת היין הישראלי עדיין שקועה עמוק ב"תהליכים". אמנם ב-20 השנים האחרונות לערך כולנו ראינו את מספר היקבים בישראל נוסק מכ-30 לסביבות ה-200, אם כי אני הפסקתי לספור או להתייחס לכך בתשומת לב רבה אחרי ה-100 הראשונים. עם זאת, אין לתת לתהליך הרנסנס הזה לבלבל אותנו, כל זמן שלמעלה מ-90% מהיינות הנצרכים בישראל עדיין מיוצרים על-ידי כ-15 יקבים. ואל תחשבו שאנו צורכים יותר, משום שצריכת יין נשארה קבועה זה שנים בכמות של 4-5 ליטרים לאדם. כנקודת התייחסות, צרפת צורכת 42 ליטרים לאדם, אנגליה כ-22 ליטרים וארצות-הברית כ-10.5 ליטרים.

למעשה, הממשלה בישראל כה מודאגת שאנו שותים יין באופן מוגזם עד שהיא הטילה מגבלות מכבידות על פרסום היין ואילצה את התעשייה להציב אזהרות בריאות על הבקבוקים, כאלו הדומות לאלו המופיעות על סיגריות, ובכך הפכה את קידום תעשיית היין אף לקשה יותר עבורנו - יצרני היין. בייאושנו אנו תרים אחר דרכים חדשות ונועזות לפנות לשווקים בחו"ל, כפי שעשו כה רבות ממדינות יצור היין לפנינו. ראו את ניו זילנד, לפני 20 שנה אף אחד לא שמע על יינות המגיעים מניו זילנד וכעת היא מוכרת כאחד מהאזורים הראשונים בעולם לגידול זני הענבים סוביניון בלאן ופינו נואר.

אם כך, האם ניתן להשוות את סיכויי ההצלחה הבינלאומית של תעשיית היין הישראלית לאלו של מתחרינו בעולם? לרוע המזל, לא ממש. הפנטזיה האולטימטיבית של יצרני יין ישראלים היא לזכות להכרה בינלאומית כמי שמייצרים יינות ברמה עולמית – יינות אשר יימצאו בכל בית ויוגשו על שולחנות ארוחת הערב במדינות השונות, תוך תקווה שכשצרכנים ילכו לקנות יין הם יבטאו את רצונם לקנות יינות ישראליים באותה הקלות בה הם מבקשים יינות צרפתיים, ספרדיים או אוסטרליים. כידוע, אנו עדיין לא שם. כשאומרים לאנשים שאנו מייצרים יינות בישראל, על-פי רוב התגובה הרווחת היא: "ישראל, באמת? מי ידע?".

לרוע המזל, ממשלת ישראל מציעה מעט מאד מימון לקידום יינות ישראליים, זאת משום שאנו מהווים רק כ-3.5% מההכנסה מייצוא תעשיית האוכל הישראלי בכללותה. היקבים והמגדלים כן משלמים מכסי-מגן לגופים הממשלתיים שאמורים לקדם את התעשייה, אך בפועל ובאופן מעציב המימון הקטן שאנו מקבלים לא תמיד מועבר לידיים המתאימות ביותר. יש אירוניה מסוימת בכך שכשישראלים מארחים זרים, בבית או בחו"ל, הם שולפים בגאווה בקבוק של יין ישראלי מתוך מטרה להראות אלו יינות נפלאים אנו מייצרים כאן. מכאן שבכמה מובנים אנו מבינים את החשיבות שיש ליין כשגריר למדינתנו הקטנה על אף שזה לא יכול להימדד באמצעים חשבונאיים רגילים.

אז מה בכל זאת ניתן לעשות כדי לשפר את מצבנו? ראשית, יש להתגבש כתעשייה ולהבין שעלינו לעבוד גם יחדיו וגם באופן נפרד מהחברות המייבאות את יינותינו לחו"ל, מכיוון שאנו לא תמיד חולקים מטרות משותפות. אנו לא יכולים לתת להם לעצב את גורלנו ואנו חייבים להשקיע בעבודה קשה כדי לעצבו בעצמנו. שנית, עלינו להבין מי הוא הלקוח שלנו. למרות כוונותינו הטובות ביותר, עולם היין עדיין לא שומע את סיפורנו. עם זאת, יש לנו ציבור של קהילות יהודיות הגרות בחו"ל השמחות להקשיב לנו, לטעום את מוצרינו שאף יוכלו בעזרת מאמץ קטן מצדנו, להשתכנע להגדיל את הצריכה שלהם של יינות ישראליים על חשבון יינות כשרים המיוצרים בכל מקום אחר. דבר זה יניב תוצאות מהירות ומידיות יותר.

שלישית, ועל אף מה שטענתי מעלה, עלינו להמשיך לשחק את המשחק לטווח ארוך ולהתמיד ולהתעקש על הצגת סיפורנו בקרב אוכלוסיית צרכני היין הכללית. אכן, זהו פרויקט לטווח ארוך, למרות שאורך רוח וסבלנות הן לא תכונות בהן אנו הישראלים מצטיינים. ולבסוף, ויתכן שאף ברמה הקריטית יותר, אנו צריכים לנסות ולהגדיל את צריכת היין המקומית, שהיום כמעט ואינה קיימת. גידול בצריכה המקומית אפילו במספר ליטרים בודדים לאדם יביא לטרנספורמציה בגורל תעשיית היין שלנו.

• הכותב הוא בעלים ומנכ"ל יקב דלתון