קפטן ג'ק: על כלבים ואנשים...

אני לא רוצה להיקלע לעין-הסערה המגדרית שאופפת כמעט כל נושא שפעם ניתן היה לדבר עליו בחופשיות, אבל יש מעט מערכות יחסים בחיים האלה כמו בין גבר לכלבו...

זה לא אומר כמובן שנשים לא יכולות להיות נפלאות עם כלבים, אבל בהכללה: אצל אישה כלב יעורר כמעט תמיד את היצר האימהי, בעוד הגבר יראה בו חבר קרוב. השבוע יצא לי לחשוב לא מעט על כלבים, חברות (בקובוץ) ווויסקי, זה קרה כשלקחתי את הכלבה לניתוח עיקור. כן, גם אני זז בחוסר נוחות אל מול המסך כשאני מדבר על הנושא – ולא רק מפני שמדובר בענייני נשים.

בדרך כלל אני אוהב את הוויסקי שלי עם הרבה קרח, אבל באותו הערב ינקתי את הג'ק דניאלס שלי ישר מהבקבוק ... (עיצוב כרזה: סלביק פרידמן)

את הוויסקי שלי אני אוהב עם הרבה קרח, אבל באותו הערב ינקתי אותו ישר מהבקבוק... (עיצוב כרזה: סלביק פרידמן) בעולם מושלם היו כלבים וכלבות מתרוצצים באופן חופשי ומתרבים באין מפריע. בעולם הקצת פחות מושלם שלנו, מי שרוצה להציל נפש של כלב ולאמץ אותו מאחד מארגוני הסיוע לבעלי החיים, נאלץ להתחייב בחתימתו ובערבון כספי כי יעקר אותו. הרציונל ברור: הנה, מיסטרי, כלבתי האהובה שסוגרת כבר שלושה חודשים בביתנו, מאז היתה בת שלושה וחצי חודשים, באה לעולם בשגר של שמונה כלבים מעורבים שננטשו ונמצאו בתוך ארגז קרטון באחת השכונות בירושלים כשהם רעבים ורועדים מקור. אלמלא היינו אוספים אותה אל ביתנו, אפשר שלבסוף היו נאלצים לשלוח אותה לעולם שכולו כבדי עוף – והעיקור מתחייב כדי להציל צאצאים עתידיים מגורל דומה. אלא שהיגיון לחוד ומציאות לחוד: ברגליים כושלות סחבתי אותה אל המרפאה הווטרינרית – וכשהוחדר העירוי המרדים לווריד שברגלה, כמעט שהתעלפתי. לא, לא זרזיף הדם הקטן הוא שהבהיל אותי, אלא הזיכרונות ממוקה, גולדן רטריבר שנראה כפרסומת לכלב ושהיה חלק ממשפחתנו במשך קרוב ל-14.5 שנים. מסתבר שהירידה בכושרו במהלך השבועות האחרונים לחייו - שאנו פירשנו כסימנים לגילו המתקדם, היו עדות לגידול ממאיר שפשה בגופו, כך שכאשר הבאנו אותו אל הווטרינרית, אחרי שכמעט שהפסיק לאכול, קיבלנו רק משככי כאבים חזקים באופן קיצוני ואת הוויקאנד כדי להיפרד. המסע עמו לביקור האחרון במרפאה, היה אחד הקשים בחיי, שלא לדבר על הדרך בחזרה שבה כל מראה של כלב שקיפץ בעליזות לצד בעליו גרם לי לדמוע. בדרך כלל אני אוהב את הוויסקי שלי עם הרבה קרח, אבל באותו הערב ינקתי את הג'ק דניאלס שלי ישר מהבקבוק שאת צווארו לפתי בלפיתה עזה. לא שתיתי כדי להשתכר חלילה, אלא רק כדי להקהות את הכאב, ובין שלוק אחד למשנהו, חשבתי שזה גורלם של אוהבי-כלבים: להיפרד ממי שהיו בני-בית וחברים לחיים, אחת ל-10-15 שנים. הידיעה שזוהי דרכו של עולם, מביאה ברגעי הפרידה מזור קל בלבד. שלוש שנים לקח לי להכניס חברה חדשה לחיי משפחתי, אך משהופיעה מיסטרי בחיינו, לא הצלחתי להבין מה עיכב אותי במשך זמן כה רב. חיים לצד כלב הם עניין מורכב שחובות רבים בצדו, אבל התמורה, הו התמורה. מי שלא חש את מגעה הלח של לשון אוהבת על פניו בשעה חמש וחצי בבוקר, לא יידע אהבה מימיו... במיוחד אמורים הדברים בגבר ישראלי שכמוני, נכה-נפשית כמו מרבית בני מיני שגדלו עם הידיעה שגבר צריך להביע רגשות באופן מאופק, אלא אם כן מדובר בשער ניצחון בדרבי. אפילו על המקלדת איני מעז להעלות את דברי הכיבושין שאני לוחש באוזני הארנבת של הגורה שהיתה לכלבה, כשהיא משתרעת על גבה ומזמינה אותי לגרד מעט את בטנה... רק שעכשיו אנחנו כאן, במרפאה – והריטואל דומה להכאיב: גם הפעם מגלחים את רגלה כדי לחשוף ביתר קלות את הווריד. גם כאן היא הופכת תחת ידי המלטפת מייצור חי למעין זומבי רופס... אמנם ההבדל הוא עצום – שכן הפעם היא מורדמת לזמן קצוב ולאחר תהליך התאוששות קצר היא צפויה לחזור ולהיות אותה כלבה שמחה וידידותית, אבל הפלאש-בק מרגעיו האחרונים של מוקה מכה ברקותיי. כרגע התקשרו מהמרפאה להודיע שהניתוח עבר בשלום ושאני מוזמן ללוות את תהליך ההתאוששות בטרם אורשה לקחת אותה אתי חזרה הביתה. לפני שאני יוצא מהבית, אני מניח את בקבוק הג'ק על השולחן. אין צורך בכוס – ואין סיבה שרק הכלבה תישן היטב הלילה, כי אחרי הכל, שנינו צריכים להתאושש: היא מההליך הרפואי, אני מהזיכרונות...