זמן סליחות: באופן גלובלי...

חברי מועצת סנהדרינק מכים על חטא ומבקשים מחילה. והפעם: נמרוד שיין מבקש סליחה מהעולם, אבל לא רק...

האמת שדווקא בשנה הזו אני נדרש ללא מעט סליחות. בוא נאמר שאם הייתי מתבקש להגיע ללא דיחוי לשערי שמים, וההוא עם הגלבייה הלבנה היה שואל אותי בכניסה אם יש במקרה איזו סליחה שאני רוצה לבקש לפני שאני נכנס למועדון, הייתי שואל אותו "כמה זמן יש לך?".

אני מוזג איזה שתי אצבעות לגובה, זורק קוביות קרח מהפריזר, משקשק ויאללה אודרוב, לבקש סליחה... (צילום: יח"צ) אבל העורך אמר שבגלל שאנחנו אתר שעיסוקו הוא אלכוהול, זה צריך להיות קשור, ובכן, לאלכוהול. אז תסלחו לי אם אני אמזוג לעצמי משהו לשתות בזמן שאני כותב את הטקסט הזה. אם אתם רוצים, אני גם יכול לספר לכם מה אני שותה. אם כן, מדובר בבקבוק של OUZO 12, שבעיקרון מגיע מהאנשים שהביאו לכם את הקמפארי, אבל באופן ספציפי הגיע אליי מחבר שנסע ליוון ושאל מה להביא. אז אני מוזג איזה שתי אצבעות לגובה, זורק שתיים שלוש קוביות קרח מהפריזר, משקשק וגם מערבב ויאללה אודרוב, לבקש סליחה. עם משהו לשתות בצד, כן? איפה היינו? אה, סליחה. אז כן, זו שנה שבה אני נדרש לבקש סליחה קודם כל מהעולם. עם כל הכבוד, הפסקתי להקשיב לחדשות או לקרוא עיתונים. פה ושם איזה מגזין תרבות, או גלישה באינטרנט. מהר מאוד אני מבין את הכיוון הכללי וחוזר לאסקפיזם הקטן והמריר שלי. אם פעם להט ציוני היה מרתיח את דמי הלבנטיני והייתי נדרש לעומקה של כול סוגיה בבניין הארץ, הרי שעכשיו אני מסתפק בבניין הקטן שלי בחיפה, עם חלון לים התיכון, וגינה. שומעים משהו? כבר כמעט שנה לא ראיתי טלוויזיה. זה מעמיד אותי אמנם במבוכה כשאני נדרש לציין את שמו של הזוכה באקס פקטור, אבל אני מתמודד עם זה כשאני מוזג לעצמי כוס של יין לבן ולא שומע מירי רגב.

אז יש את הפליטים, כן? נורא. ואני לא מדבר על מרק לווינסקי. אני מדבר על מיליונים ששוטפים את אירופה כמו סצנה מ"שר הטבעות" בה צבא אורקים צועד לכיוון הארץ התיכונה. או כמו הסצנה ההיא שבה גדודי ערבים נעו באוטובוסים לכיוון הדמיון העשיר של ראש הממשלה שלנו. והתמונות הן מחרידות, אי-אפשר להתעלם מזה, או להרדים את הנפש יהודי הומיה שכל אחד מאתנו חתם עליה בבקו"ם. אתה רואה אותם צובאים על שערי אומות עולם ויודע שבראייה היסטורית רק לפני חמש דקות היית שם, במקום הזה. עזבו, לא נכנס כאן לעומק הדמוגרפי של בוז'י או לדיונים על רכבות וטרנספורטים מהונגריה לגרמניה. גם ככה קשה לי, סליחה, אני חושב שאני אקח לי איזה בירה מהמקרר לפני שיתחיל הצום. אבל הכי נורא זה מתווה הגז. סוגיות כלכליות שגם בלי להבין כלום בזה אתה סובל מגזים. שמעתי כבר כמה כתבים פרלמנטריים וכלכליים מתבטאים בגלוי על כך שאין להם מושג על מה מדובר. רק שכמו לגזים, אין לזה ריח טוב. אז סליחה שלא התעניינתי בזה יותר מהכלום שאני מסוגל, והשארתי את זה לשר האוצר שלנו, ש... קחו אותי לבית משפט ונסו להוכיח אחרת – מבין בזה אפילו פחות מתשובה. יש כאן מישהו שתופר לנו את החיים ואין לנו שום דבר להגיד על זה. ומה? על זה נצא לרחובות? אפילו לא בצחוק. על הקוטג' לא עלינו על בריקדות, אז על בעיית גזים קלה? ובכלל, עוד מעט מתחיל מאסטר שף ואנחנו חייבים לראות מה עשתה מקלובה עם הפארידה. או שזאת היתה פארידה שעשתה משהו עם המקלובה. לא יודע, אמרתי לכם, לא רואה טלוויזיה. אני אמזוג לעצמי ג'ין עם טוניק ואקווה שנשאר קצת גז. לא לתשובה, לטוניק. כן, אני חייב לעבור לבקבוקונים האלה שתמיד יש בהם. ומה עם החינוך? מה קורה שם עם הילדים שלנו? בחיים לא הייתי מודאג ככה כשאני משאיר את הילדים אצל הבייביסיטר הממשלתי. הסופר האמריקני מארק טוויין אמר פעם שהוא מעולם לא נתן לבית-הספר להפריע לחינוך שלו. אבל איך אפשר ככה כשכל עשר דקות נכנס לכיתה שר חינוך חדש שמוחק את כל מה שהמורה הקודם כתב על הלוח ומשגע אותנו עם תכניות כמו 'עוז לתמורה' או 'אופק חדש'. בכלל, זה שמות למבצעים צבאיים בעזה ולא לכיתה א'. רבאק, עזבו את הילדים שלנו, שיגעתם אותם. אז נכון שאת הילדים שלי כבר אי-אפשר לקלקל יותר, אבל החינוך זה העתיד שלנו. לא? אז סליחה אם אני סומך פחות על מערכת החינוך שתעשה מהילדים שלנו בני אדם, וסומך יותר על מה שקורה בבית סביב השולחן בסלון או עם איזה אנשים הילדים שלי מסתובבים עכשיו בשכונה. כמו שאמר פעם המחזאי האירי ברנרד שו: "בילדותי נאלצתי לקטוע את לימודיי כדי ללכת לבית-הספר". מדהים איזה משפטים אתה מוצא בויקיציטוט. סליחה שלא חשבתי עליהם בעצמי. בדיוק מזגתי לעצמי משהו, ואני יותר מדי שיכור. סליחה, נו.