מומלץ בחום: 'בלאק בוטל'

לכבוד החורף בוחרים חברי מועצת סנהדרינק את הדרינק החום שעושה להם חם בלב. והפעם: ניר קיפניס עם וויסקי 'בלאק בוטל'...

כשהכרתי אותו הוא היה בכלל ירוק, עד שסברתי – ממרחק השנים כבר אפשר להודות בפאדיחה – שקוראים לו בכלל 'בלאק-בוטום', יעני תחתית-שחורה (כשאני חושב על זה, אם הייתי טורח לקרוא את התווית, הייתי נמנע מהטעות, אבל כנראה שתמיד שתיתי ממנו מספיק כדי לא לשים לב לדקויות), כי החלק העליון של הבקבוק הירקרק, נראה תמיד בהיר יותר. בדיעבד – גם האשליה האופטית הזאת היתה נמנעת לו הייתי לוקח בחשבון שהשינוי בגוון הוא בגלל שהחלק התחתון עוד מלא בנוזל... למקרה שהנקודה לא הובנה עד כה, כמעט תמיד שנפגשנו, שתיתי ממנו הרבה.

ה'בלאק בוטל' התחיל את דרכו כבר בשלהי המאה ה-19 כבלנד של סינגל מאלטים מעושנים מהאי איילה שאדמתו שחורה מרוב כבול – ומכאן טעמו המעושן... (צילום: יח"צ)

הוא התחיל את דרכו כבלנד של סינגל מאלטים מעושנים מהאי איילה העשיר בכבול ומכאן טעמו המעושן (צילום: יח"צ) אז התאהבתי בו בגלל הטעם, אבל התחתנתי אתו – אודה ולא אבוש – בגלל הכסף. הימים היו ימי טרום-רפורמה שבהם היה עלול להגיע מחירו של בקבוק סינגל-מאלט ראוי ללמעלה מ-500 שקלים. את ה'בלאק-בוטל' (או בשמו הקודם – בלאק בוטם, כאמור) היה קשה למצוא אז בארץ, אבל כל גיחה ללונדון שעברה דרך חנויות המשקאות הקטנות מבחוץ - אך הגדולות מבפנים - בסוהו, הוסיפה לי עוד בקבוק שכזה. העלות הסתכמה בפחות ממאה שקלים לבקבוק, וכחובב הוויסקי המעושן שהייתי אז, היה נראה לי ששווה לשלם חמישית ממחיר של לגבולין, נניח, תמורת הבן-הדוד הקטן אך הממזר שלו. ה'בלאק בוטל' התחיל את דרכו כבר בשלהי המאה ה-19 כבלנד של סינגל מאלטים מעושנים מהאי איילה שאדמתו שחורה מרוב כבול – ומכאן טעמו המעושן. על-פי העדויות, הוא היה הוויסקי של החבר'ה באיילה והקריות (ולא מדובר על המון אנשים, אף כי כל מי שהפליג פעם בין האיים שמערב-סקוטלנד, יודע שאיילה הוא גדול ומיושב יחסית) ומעולם לא הצטיין ביחסי-ציבור: הוא היה עבורם פשוט וויסקי טוב שעושה את העבודה במחיר סביר. את שמו הוא פשוט זכה לקבל מצבע הבקבוק - זכוכית שחורה. כמה פשוט.

עם השנים ועלייתם ארצה של המותגים הגדולים, הלך נפח השוק שלו – שלא היה גדול מלכתחילה – והצטמצם עד שנמוג כליל. רק בשנת 1990 החליטו היצרנים ברן-סטיוארט לחדש את הייצור. זה היה השלב שבו הכרתי את הוויסקי הזה שהמשיך להיקרא בשמו, על אף שצבע הזכוכית היה כבר ירוק סטנדרטי, כמו זה של יין אדום. הגל השני של הבלאק-בוטל נפסק דווקא בגלל הצלחה. פחות שלו ויותר של הסינגל מאלטים המעושנים של איילה שהפכו במרוצת שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים לסחורה הלוהטת ביותר בשוק. הוויסקי הפשוט שהסתפק עד אז ב"שאריות" של המזקקות בסביבה, אחרי שמכרו את רוב תוצרתן למותגי-הענק של עולם הבלנדים, לא יכול היה לעמוד בשינוי. כך אירע שלפני פחות משלוש שנים, בשנת 2013, החליטו היצרנים לשנות נוסחה: משקלם של המאלטים המעושנים מאיילה פחת (אם כי נותר דומיננטי בטעם), ואת החסר השלימו בתוצרים הרגועים, הפרחוניים והפירותיים יותר של איזור הספיי-סייד. מה שהחל כאילוץ, התברר כברכה: חובבי וויסקי רבים גילו שהתוצר החדש הוא ידידותי בהרבה למי שטעמי איילה היו חזקים לו מדי – והבלאק-בוטל תפס תאוצה. היום אפשר למצוא את הבלאק-בוטל כמעט בכל חנות משקאות בישראל, ועדיין לאור היותו אחד ה"ואליו פור מאני" האדירים בעולם הוויסקי, מוזר שהצרכן הישראלי שלא ממש אוהב לצאת פראייר, עוד לא גילה אותו במסות הראויות. המחיר הרשמי הוא כ-130-140 ₪, אבל אני מצאתי אותו בחלק מהחנויות גם במחירים שיורדים לכיוון ה-100 ₪, וברשת חנויות "דרך היין", גיליתי אותו לאחרונה במבצע (לחברי מועדון) ב-98 שקלים, מחיר שהופך אותו לאחת התמורות הטובות ביותר לכסף שלכם, בהנחה שאתם אוהבים את ז'אנר המעושנים. השינוי אגב, לא היה רק בטעמים: לאחרונה חזרו לבקבק את הבלאק-בוטל בבקבוק שטוח מעט, שחור כמו הבקבוק המקורי, מה שהוסיף לו, לפחות לטעמי, לוק עוד יותר חזק וקשוח שמפצה מעט על הירידה בדומיננטיות של המרכיבים המעושנים. אני לא חושב שהוויסקי הזה הוא לאפרויג, לגבולין, ארדבג, באומור והאחרים – אני רק חושב שאם אחד מהשמות למעלה הוא הפייבוריט שלכם, הגיע הזמן שתכירו את הבלנד שהכי קרוב אליו בטעמים.