אירועי סוף השבוע האחרון החזירו את נמרוד שיין אל התקופה הקסומה בחייו בה היה על ציר תל-אביב - פריז. כל שנותר לו כעת זה רק להתגעגע לאותו 'עולם קטן' שאבד...
נמרוד שייןמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
אירועי סוף השבוע האחרון החזירו את נמרוד שיין אל התקופה הקסומה בחייו בה היה על ציר תל-אביב - פריז. כל שנותר לו כעת זה רק להתגעגע לאותו 'עולם קטן' שאבד...
מבלי להמעיט בחשיבותם של אירועי סוף-השבוע המחרידים שעברו על בירת צרפת, הצילומים במשדרי הטלוויזיה החזירו אותי אל ראשית שנות ה-90, עת ביליתי לא מעט על הקו הזה בין תל-אביב ופריז. נסעתי לשם בהשראת הטורים ההם של עלי מוהר בעיתון "העיר", ואולי גם בשל השראתה של פריזאית שהחליטה לאמץ אותי כגור חתולים עזוב אל דירתה, מרחק עשר דקות ממונפרנס.
הנונשלנטיות בה הצרפתי יכול לשתות את כוס היין שלו - גם עם סנדוויץ' הגבינה והנקניק בעיצומה של הפסקת הצהריים בעבודה - קסמה לי במיוחד... הנונשלנטיות בה הצרפתי יכול לשתות את כוס היין שלו עם סנדוויץ' גבינה ונקניק בהפסקת הצהרים, קסמה לי במיוחד...
ישראל, שתרבות האלכוהול שלה היתה אז עוד בחיתוליה השמורים למביני עניין, היתה מדבר גדול בו צמחו זנים עמידים של בירה גולדסטאר, פרחים חד-גוניים של אמרלד ריזלינג וכמה ניצנים ראשונים של וויסקי, שהיה בעיקר שללם של ברי-המזל שעלו לרגל אל חנות הדיוטי-פרי בבן גוריון איירפורט. מהבחינה הזו, פריז היתה עבורי גן-עדן מפתיע בו פרחו מרבדים עצומים של מיני בירה אקזוטיים, קוניאק משובח שבבתי-הקפה שלה מותר לשתות גם באמצע היום, ואיך לא, תרבות היין שעושה עניין גדול מכל העניין הזה של להיות מבוסם בצהרים.
אני עוד זוכר את רחובותיה של העיר דרך מסך הערפל של השכרות הנעימה, את הטיולים עם פרנסואז בשדרות סן-מישל, ואחרי הקניות בשווקים הריחניים, את הפיקניקים הקטנים בגני לוקסמבורג. צריך לומר שתנאי המחיה המצוינים שעמדו לרשותי, אפשרו לי לבלות בכלל לא רע עם מעט הפרנקים שהבאתי אתי בארנק ומשום שהייתי בטלן לא קטן, הימים הארוכים בהם זוגתי המקומית עשתה במקום העבודה - פינו לי המון זמן למנעמיה הטובים של העיר. אולי משום כך פריז היתה תמיד בירה חיננית של רב תרבותיות, שנשארה עבורי לנצח כסמל של נהנתנות וחיים חסרי דאגות.
שאבלי פרמייר קרו קוט דה לש - בקבוקאולי דווקא בשל כך התמונות הנוראיות שהגיעו מפריז היכו אותי בסוף השבוע, לא רק בתחושות הקשות המלוות כל פיגוע המוני ורצחני, אלא גם עצב גדול על עולם קטן שאבד. לא, אני לא מספיד את העיר, אני בטוח שתושביה, הן הוותיקים והן אלה שזה מקרוב באו, יידעו להתאושש ולחזור להדוניזם המסורתי, ששרוי תמיד באדיו החומלים של היין הצרפתי שעליו גאוותם. כאמור, משום שבאתי ממדינה שבה תרבות השתייה נעה אז על הציר שבין יין הקידוש לשתייה מדודה בארוחות ערב חגיגיות, הנונשלנטיות בה הצרפתי יכול לשתות את כוס היין שלו - גם עם סנדוויץ' הגבינה והנקניק בעיצומה של הפסקת הצהריים בעבודה - קסמה לי במיוחד.
לא אכפת לי להיות מהפלצנים האלה שאבלים על האסון הצרפתי, כאילו אין לנו פיגועים מחרידים משלנו. משום שקודם כל, עם אלה שלנו אנו כבר יודעים לחיות (אולי צריך לומר למות), אבל בעיקר משום שפריז תמיד סימלה עבורי מקום שאליו אפשר תמיד לברוח. אם לא בשל ערכי הדמוקרטיה, החירות, הגלריות ומועדוני המוזיקה, אז בגלל האפשרות לחיות ולשתות כאילו הכל בסדר. כאילו העולם בסך הכול נורמלי, ואם רק נשתפר, נוכל גם אנחנו יום אחד לעשות פיקניק עם מפה משובצת בגן מאיר בתל-אביב, להסתובב בסמטאותיו של שוק ואדי ניסנאס בחיפה, או אפילו ללגום יין של צהרים באוויר הרים צלול של איזו מסעדה בהרי ירושלים.
הבטחתי לעצמי בסוף השבוע לנסוע שוב לפריז. לא כדי להזדהות עם התיירות או הכלכלה הצרפתית, כמו על-מנת להזדהות עם הצעיר המאמין והסקרן שהייתי פעם. עד שאסע, אני פותח בקבוק מצוין, לבן וצונן של CHABLIS PREMIER CRU COTE DE LECHET ומביט בתמונות הדהויות שצילמתי במצלמת הפילם הישנה שלי בשיטוטים ההם, כשעוד התפעלתי מקסמו של העולם הגדול, וכשעוד האמנתי, שיש מקום אחר.
