שונאים סיפור אהבה: פוליני מונראשה

חברי מועצת סנהדרינק על הדרינק שגרם להם לאהוב או לשנוא יותר מתמיד. פרויקט מיוחד לט"ו באב...

מיכל לויט על האהבה הגדולה והמטורפת ההיא ועל הרגע ההוא שבו למדה להגיד אוהבת/לא אוהבת בלי למצמץ בכלל...

אני לא יודעת למה הייתי צריכה להגיד לו בקול רם שאני לא כל-כך מבינה מה הסיפור עם היינות שלו מבורגונדי. אולי אם לא הייתי אומרת, היה מתקשר יום אחרי ומתאהב בי בחזרה. אבל הייתי מאוהבת בו בשיגעון. היה לו מלא שיער על הראש, עיניים קטנות מחייכות וזיפי זקן דוקרניים עם ריח ממכר של סבון ידיים. ישבתי מולו כל ערב במשך תקופה ארוכה, ובקולו הצרוד הוא היה מלמד אותי על סוגי וויסקי, ג'ין ועל אהבה נכזבת, אל מול ארון מלא בבקבוקים שאז עוד לא אמרו לי דבר.

הנחתי את הסנטר בין מיתרי הקול והגרוגרת שאהבתי לבהות בה כשהיה מוריד עוד שלוק וויסקי... (צילומים: יח"צ)

הנחתי את הסנטר בין מיתרי הקול והגרוגרת שכה אהבתי לבהות בה כשהיה מוריד עוד שלוק וויסקי... (צילומים: יח"צ) הוא היה מסביר, לוגם, משקה, מלטף ושוכב. עד היום אני לא יודעת מה אהבתי יותר, אותו או את הבקבוקים ומי קדם למה, אבל מדי לילה מצאתי את עצמי שיכורה לחלוטין מאדים בלתי נראים, והוא, כאילו כלום, עם הבקבוקים, ועם זמרת ליווי מתחלפת.

הוא לא התקשר ביום שאחרי, וגם לא ביום שאחר-כך, ואני לא הפסקתי לחשוב עליו, לקרוא את ההודעות ששלחנו זה לזו, לקרוא על אלכוהול, ללמוד עליו ולשתות ממנו. שתיתי וויסקי כל ערב, בלי קרח, כמו שהוא היה. הלכתי לטעימות של יינות ושיננתי את השמות לבד בלילה במיטה, תוך שאני משוחחת אתו בראשי מילים של אהבה, משמיטה את המשפט שהרס הכל ומחליפה אותו באמירות מקצועיות משפה חדשה שהכרתי. חודשיים לאחר הפאשלה של הבורגון, כשחזרתי הביתה מהאוניברסיטה וראיתי את המספר שלו על הצג - לא היססתי. עשיתי יו-טרן עם האוטו, החניתי אצלו בחנייה והמתנתי עד שיזמין אותי לעלות. בדיוק התחיל החורף באיחור רב, והבית הדיף ריחות של נרות חנוכה שעוד לא נדלקו, מפזרים שעווה דביקה בתוך חלל חשוך וקריר שעומד להתחלף עוד רגע באורות חמימים, והוא בגרביים צבעוניים ומתוקים שרק רציתי כבר שיתחככו בי. נפלתי לתוך צווארו והרחתי את הריח שהתגעגעתי אליו כל-כך, לוגמת ממנו בשקיקה, מניחה סנטר בין מיתרי הקול והגרוגרת שאהבתי לבהות בה כשהיה מוריד עוד שלוק וויסקי. רציתי שנדליק נרות, נפתח פוליני מונראשה, ונצחק על הכל. רציתי להראות לו שהשתניתי, שעכשיו אני כבר יודעת. אבל עוד לא הספקנו לפתוח יין, הוא כבר עבר לוודקה, ומשם למיטה.

בשבועות של התקופה השנייה שלנו, הוא כבר לא סמך עליי מספיק ולא פתח לי יינות מבורגון, ואני הבנתי שזה עונשה של מתחילה זחוחה. ביום שלאחר הלילה בו אמר לי שזהו, שהוא לא יכול יותר, ואני התחננתי שלא יעזוב, החלטתי לקנות לו בקבוק למזכרת. התייעצתי עם טובי המומחים ולבסוף החלטתי ללכת על איזה יין מבורגון שאמרו לי שכדאי. הגעתי עם הבקבוק כדי לבכות לו עוד קצת, לבקש ולראות אם אולי יש עוד סיכוי, אבל הוא לא היה בבית, והחלטתי מבעד לדמעות להשאיר אותו שם, מחוץ לדלת. לא חשבתי שהכאב החד בלב שמפריע לי לנשום כהלכה יעבור לעולם. סירבתי להאמין שזה נגמר, וחיכיתי מדי יום שיתקשר לספר לי ששתה מהיין וכמה הוא טעים, ויזמין ונלך ונצא ושוב אוכל לנשום אל צווארו. לא האמנתי כששמעתי את קולו בטלפון, כעבור 3 שנים בדיוק: "היין מוכן". הלב שלי קפץ והלם כמו משוגע, ואני הסתרתי את זה באמצעות הגיג משובח שהצלחתי לשלוף ברגע האחרון על בצירים. כמה ימים לאחר מכן, כשהוא דפק על דלת הדירה שלי והבקבוק בידיו, לקחתי נשימה עמוקה, ופתחתי. נראה שהדלת נפתחה בקלות, והבקבוק גם הוא, אבל משהו בלב שלי כבר נסגר, וכנראה שהיה מאוחר מדי. כשלגמנו מהיין שבאמת הצליח להפליא בטעמיו, הרמתי לחיים אתו ועם עצמי. לחיי האהבה, ולחיי השמחה הקטנה בלב, על כך שלפעמים היא גם נגמרת...