שונאים סיפור אהבה: חיליק כבר לא...

חברי מועצת סנהדרינק על הדרינק שגרם להם לאהוב או לשנוא יותר מתמיד. פרויקט מיוחד לט"ו באב…

חיליק גורפינקל לא מרגיש צורך להתנצל, ומספר על הרגע בו החליט להפסיק לפחד ופשוט להודות שהוא לא אוהב סינגל מאלטים...

לפני המון שנים, ממש המון, הייתי עוזר עריכה. בזמנו כלל התפקיד הזה בעיקר סימון קופסאות של פילם (אתם יודעים, החומר שעליו צילמו פעם סרטים), הדבקה של חתיכות סרט אחת לשנייה (לא חס וחלילה בחירת הקטעים המודבקים, רק הדבקתם הפיסית בנייר דבק שקוף) ובעיקר, פתיחה של הדבקות כפולות (double- splice בעגה המקצועית) - כאלה שכבר חשבת שככה יישארו לנצח ואז החליטו העורך, או הבמאי, או שניהם, לשנות קצת את ה'קאט' המיוחל למשהו יותר מהיר, או איטי, או השד יודע מה...

לפני שחזרו לאנגליה הם הורישו לי בקבוק סינגל מאלט. אז חשבתי שזה מקסים, בדיעבד אני מניח שהייתי יותר קרוב מהפח...

הם הורישו לי בקבוק סינגל מאלט. אז חשבתי שזה מקסים. בדיעבד, כנראה שהייתי יותר קרוב מהפח... (צילומים: יח"צ) בקיצור, פקידה (או זונה) של סרטי צילום. עבודה משעממת להחריד. אבל מה, סרטים. 40% מס הכנסה. תשאלו את דהאן, פקיד השומה המיתולוגי שלי בפקיד שומה 5. אצלי לפחות הוא הפך לסוג של גיבור עממי. באחד הסרטים הזרים שבהם יצא לי לעבוד, היה לי העונג לבלות שלושה חודשים שתויים למדי עם עורך אנגלי מקסים בשם פיטר בויל (אני אשכרה זוכר, אחרי יותר מרבע מאה. היה גם שחקן נהדר באותו שם) ועוזרו הנאמן ששמו היה כריס בלאנדן. הראש שלי אשכרה עדיין עובד. שזה קצת מפתיע בהתחשב במה שלימדו אותי השנים. לא רק הן אמנם, אבל בואו נאמר שהם שיכללו אצלי את האמנות הזו. אמנות השתייה כמובן.

בין שאר הדברים ששתינו ביחד, היה גם בקבוק סינגל מאלט אחד שבאופן מפתיע לא סיימנו עד הסוף. לפיכך הם הורישו לי את מחציתו לפני שחזרו לאנגליה. אז חשבתי שזה מקסים, רק שבדיעבד אני מניח שהייתי יותר קרוב מהפח. אחרי הכל, איך עוד אפשר להסביר משפט מדהים כמו זה שאמר לי כריס בלנדן באחת הפעמים: "You Jews are so ignorant". ככה הוא אמר. שנים שכנעתי את עצמי שאני לא מבין אנגלית מספיק טוב ושלא הבנתי את משמעות המילה. או לא שמעתי טוב. אבל כנראה שזה מה שהוא אמר. או שאני סתם פרנואיד. אבל זה לא אומר שלא רודפים אחרי. ושהאנגלים הם לא אנטישמים לאללה. לא חשוב. לא על זה רציתי לדבר. המאלט ההוא, שמפאת כבודו וכבוד יבואניו לא אסגיר את שמו (רק ארמוז שמעושן ממנו אין) שימח אותי מאד בזמנו. חשבתי שטעמי התרופה והים שעלו ממנו, וכמובן העישון האינסופי, הם אות ועדות לאיכות מופלאה. הוא לא היה היחיד שעשה לי את זה. כמו כל חובב ויסקי מתחיל, ויש רבים שגם בהמשך הדרך מעולם לא נגמלו מהדאווין הזה, נשביתי גם אני בקסמם (המפוקפק) של הסינגלים המהוללים. החל בגלנמורנג'י שאבא שלי היה מביא מחו"ל, דרך הגלנפידיך הכה פופולרי וכלה בנדירויות (יחסיות) כמו ספרינגבאנק ואחרים. אבל אז, בחלוף הזמן, התחלתי להתבגר. או יותר נכון, להתעייף. ככל שחלף הזמן מצאתי את עצמי פחות ופחות אוהב, ואחר כך ממש סובל, מכל העשן והווניל והעץ הזה, מרשימים ככל שיהיו. והם אכן מרשימים. זו בדיוק הבעיה. מסתבר שאני כבר לא רוצה שירשימו אותי. לא ויסקי, לא יינות, לא בירות (במיוחד לא בירות) ואפילו לא אנשים. או נשים. אני רוצה שיאהבו אותי. שזה בעברית שלי - שיניחו לי לנפשי. יעזבו אותי בשקט. וכשאני כבר שותה ויסקי - ואני כמעט ולא עושה את זה יותר - אני מעדיף אותו חלש, עם המון קרח, בחברה טובה. או בקיצור, בלנטיינ'ס על הבר של בר-בוניה, עם עזרא. ומכיוון שעזרא כבר לא שותה כמה שנים, לא וויסקי ולא שום דבר אחר עם אלכוהול, אז לאות הזדהות, כשאני מגיע פעם באלף שנה, חרא קטן שכמותי, אני מסתפק ב'בקס' מהחבית. אז לכבוד יום האהבה ההולך ובא, אני מודיע בזאת שאני אוהב את אשתי ונשאר אתה כמה שאני רק יכול והיא מסכימה. מהסינגל מאלטים התגרשתי מזמן. זה לא אתם, זה אני.