ניר קיפניס מספר על הרגע בו "מתי המקלל" התחיל לשתות. סיפור על מי שברכת "לחיים" עבורו היא לא סתם מילה שחוקה...
נדמה שאין צורך להציג את מתי לנדשטיין, הידוע גם בכינויו "מתי המקלל", בעליה של החמארה הזעירה בפינת הרחובות מטלון וזבולון, בין פלורנטין לשוק העלייה. מתי זכה כבר לאין ספור ראיונות, כתבות ואזכורים, בין היתר גם כאן באתר. אלא שספק אם מישהו שמע אי-פעם על הרגע שבו החלה אצלו השתייה המסיבית שנמשכת עד היום ברמה של בקבוק וודקה ליום (ולפעמים אפילו יותר), ממש כשם שהגלגול הראשון בחייו, זה שהסתיים בגיל הבר-מצווה, לא יסתיים לעולם.
אבל מה שתית? חשבתי שלא היה לכם מה לאכול...
"לקחתי לגימה והרגשתי שהנשימה נעצרת", מחייך מתי חיוך מריר ומספר על השלוק הראשון בחייו, של אלכוהול בחוזק של כ-97% ששמרו הפרטיזנים כדי לטפל בפצועים. "הייתי בטוח שאני הולך למות. למזלי אחד מהחבר'ה הוותיקים יותר נתן לי כמה טפיחות על הגב, השקה אותי במים והסביר לי שכאשר שותים אלכוהול נקי, אסור בשום אופן להכניס אוויר לריאות תוך כדי. ככה למדתי".
וזה היה טוב?
"זה היה נורא, אבל ספירט שתינו רק שלא היתה ברירה אחרת".
איזה ברירות אחרות היו לכם ביערות?
"היינו פושטים על כפרים של פולנים. לרוב גם להם לא היה כמעט מה לאכול, אבל מה שהיה - לקחנו להם. היינו לוקחים סלק לבן, מתסיסים, מזקקים ואחר-כך מסננים דרך מעט בד גאזה שהיה לנו לטיפול בפצועים. בגלל מחסור בחומרים שמרנו לפעמים את הגאזה ליותר מפצוע אחד, כך שהיה לנו מזל אם היא היתה גאזה חדשה ונקייה... אבל ה 'וודקה-סלק' היתה דווקא לא רעה, בטח בהשוואה לספירט". מאז מתי שותה בקצב של בקבוק ליום. לפעמים קשה להבין איך אדם בן 85, גיל שבו רבים קורסים כבר מעייפות החומר גם אם לא שתו מימיהם, מצליח להעמיס ככה על הכבד ולהמשיך לשרוד. מלבד תקווה גדולה שימשיך להיות בריא וחזק, קשה שלא לחשוב שמי שנותר לבד בעולם הזה, בגיל 13 בלבד, שאיבד בתוך זמן קצר את כל היקרים לו בעולם ואת ראייתו בעין אחת, ראה בעין הבריאה מראות שכדי לשרוד אותם צריך להמשיך ולשתות. אולי כדי לשכוח בכל יום מחדש, אולי דווקא כדי לזכור. לפחות פעם בשבוע אנחנו מגיעים כדי לשתות אתו - ומעולם לא מסרבים לסבב חדש של שתייה שבמסגרתו הוא פוקד על אחד הנכדים למזוג לנו סיבוב של וודקה, בידיעה שכל "לחיים" כזה בחברתו, הוא הפרשנות האמיתית והטובה ביותר לברכת השתייה השחוקה הזאת. * סיפור חייו של מתי לנדשטיין פורסם לראשונה באתר סנהדרינק בערב יום השואה תשע"ד