השיכורה ניסתה לקבל מלגה ללימודי קולינריה באיטליה. למרות שהיא לא הייתה בטוחה שתקבל אותה, שיחה עם אלוהים פתרה את הכל
מיכל לויטמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
השיכורה ניסתה לקבל מלגה ללימודי קולינריה באיטליה. למרות שהיא לא הייתה בטוחה שתקבל אותה, שיחה עם אלוהים פתרה את הכל
טקסט זה נכתב ב-14 ביולי בלילה שלפני קבלת המלגה
אני מנסה לבלוע, אבל הגוש שנוצר לי בגרון עושה לי להבליג. הבטתי הלילה לשמיים בפעם הראשונה מאז גיל 6, זו גם הייתה הפעם האחרונה בה הצלחתי לדבר עם אלוהים. שכחתי אז את החלילית בקייטנה של ראובן ולילי, ופחדתי שהיא אבדה לעד, ובגלל שהמורה שלי לחלילית אמרה לי שמוזיקאים אמיתיים נולדים עם החלילית ביד ולא עוזבים אותה לעולם, הרגשתי מאוד רע עם עצמי. ביקשתי מאלוהים שלי שיחזיר את החלילית מהקייטנה והתפללתי חזק חזק, רכונה על המיטה. שנייה לאחר מכן צלצל הטלפון ואמא אמרה שהחלילית נמצאה וראובן נסע עד אלינו בבלפור להחזיר. זו הייתה ההוכחה שלי - אלוהים קיים, הוא אוהב אותי, ואני מוזיקאית.
שיחה עם אלוהי "אני וודקה, והוודקה היא אני"
מאז ניסיתי לדבר איתו כמה פעמים כדי שימסור ד"ש לכל המתים שהכרתי, אבל לשווא. שנים שהרגשתי כמו לוטננט דן שזועק לתשומת לבו של האל ללא שום סיכוי לקבל אותה בחזרה, והלילה סוף כל סוף דיברתי שוב עם אלוהים, אותו אחד של הילדות שלי, וביקשתי ממנו שיעזור לי לקבל מלגה.
כי מגיע לי: לא ביקשתי שום דבר כל כך הרבה זמן, יש לי אבא מת, חוסר יכולת להרגיש דבר, חסכון באהבה, אלכוהוליזם מתפתח, דכאון מתפכח - בבקשה אלוהיי, עזור לי לקבל מלגה.
גזרתי על עצמי תענית של 10 ימים בהם לא שתיתי ורזיתי שאין כדוגמתי. המחמאות לא איחרו להגיע, ותחושת עליונות בה אני "לעולם לא אגזים שוב כנראה ככל הנראה אולי בכלל לא ברור שכן אבל לא" אופפת אותי.
אני לא יכולה לא לקבל את המלגה, כי אני אקבל אותה.
ואני מדברת עם האלוהים של הילדות שלי ואני קצת עובדת עליו ומספרת לו שזה בכלל לא עניין של אגו, ו"אז מה אם סיפרתי לכל העולם שהגשתי את הבקשה, זאת לא תהייה בעיה להגיד שבסוף לא, אני אחיה עם ההשפלה"... או: "זה לא רק בגלל שבא לי כל כך לכתוב סטטוס בפייסבוק ש'קיבלתי מלגה', ולהראות לכולם שאני שווה את כל מה שהכרזתי על עצמי לפני כן, הרי אני באמת רוצה ללמוד את כל הנושאים הללו".
<זהירות - טקסט שיכור>
הייתי אמורה לא לשתות עד מחר ובכל זאת נכנעתי להיום שלפני. על אף הגוש בגרון, החום והתחושה הכללית של חוסר החשק, עשיתי זאת ושתיתי. עכשיו אני על שני כדורי הרגעה ורצון עז לשים את הכל מאחוריי - אני רוצה שקט. שקט של קיא, ריקנות, של לא כלום. אין חברים. לא מאמינה במוסד הזה יותר. בא לי מחנה קיץ, שיושבים בו זה לצד ברך מזיעה של זו. על זרדים עוקצניים וסולידריות שמקרבת על הרבה פחות מזה. בא לי גיטרה ומוזיקה משותפת, אבל בעצם כולם הם כולם - אותו הפלוץ שבכה על אקורד מזוייף באותם הימים מתבכיין על אקורד מזדייף גם היום. שייזדיין. לילה טוב.
טקסט זה נכתב ב14 באוגוסט, כחודש לאחר קבלת המלגה
כבר חודש שלם אני מאוהבת בחיים, והחיים מאוהבים בי בחזרה, ומאז אני וודקה, והוודקה היא אני. תמיד אמרו לי שהשתייה המוגזמת נובעת מתוך הרס עצמי ושנאה, ואני בתמימותי האמנתי. בחודש האחרון אני חוגגת את חיי בנהרות של שמחה סמיכה ושקופה שנכנסת אל גופי באמצעות כוסיות קטנות מזכוכית עבה, ואני רוקדת בגמלוניות מצחיקה לצליליה השמחים. כמו נסיך מושיע, רגע לפני שהתמלאתי בבוץ של יאוש והפסקתי להאמין במושגים כמו "חברות" ו"אהבה" - התמלאתי באהבה לתת ולקבל והוקפתי בחברים חדשים, שגם אם זמניים - הרי שאמיתיים לחלוטין (לפחות כך נראה לי, בכל זאת כשאת וודקה את לא באמת מבחינה בין דמיון ומציאות).
ועדיין, המחשבה על כך שחיי כאן בתל-אביב ייעצרו מבעיתה אותי, והאימה מכך שאהיה שם לבד יושבת לי באותו הגוש בגרון שעדיין לא נמס מהוודקה.
