מסיבת בריכה של בני גרעין, שני בקבוקי ג'ין תוצרת הארץ והשתכרות מפוארת. ניר קיפניס מספר על היום שבו כמעט איבד את הראש
ניר קיפניסמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
מסיבת בריכה של בני גרעין, שני בקבוקי ג'ין תוצרת הארץ והשתכרות מפוארת. ניר קיפניס מספר על היום שבו כמעט איבד את הראש
יחסית לסיפורים שאני שומע היום על הרגלי השתייה של הנוער, הייתי ממש ילד טוב. אולי זה בגלל שאלכוהול שנצרך במשורה, אם בכלל, בבית, מעולם לא היה מחוץ לתחום: כך למשל ב-1981 השכיר אבי מבנה תעשייה באזור התעשייה של תל-חנן ליד חיפה, לפלג הצפוני של חברת "טמפו" שבאותן שנים ייבאה לארץ, החזיקו חזק, את בירה "טובורג"! (בפחיות זהובות), כך שההתייחסות לבירה כאל משקה-קל, טבועה אצלי כנראה מגיל-העשרה.
ההשתכרות הראשונה שלי, הגיעה רק בתחילת כיתה י"ב כשעליתי עם כל בני הגרעין שלי לחגוג את "חג המשק" הראשון של "קלע גולן" (קיבוץ שהצליח להגיע, למרבה הצער, רק לגיל 5, אולי בגלל שלא חיכו שם לחג-המשק כדי לחגוג כמעט מדי ערב...), אבל את הערב ההוא אני עוד, איכשהו, זוכר במטושטש מבעד לזרועותיהן הענוגות של האמיצות בבנות-הגרעין שלי, שניסו, ללא הצלחה מרובה, לקרב שקיות ניילון לפי כדי שאוכל להקיא לתוכן.
קצת יותר משובח ממה שנשתה אז. ג'ין (צילום: ירון ברנר) קצת יותר משובח ממה ששתו בגרעין. ג'ין (צילום: ירון ברנר)
מאז אותו ערב, החלטתי שאני מאמץ את המילים של "הנשמות הטהורות" מהשיר "מחפש את המחר", לאמור: "מתקיים על י"ש ושום, אך אין הוא משתכר משום – שרק נשים או סתם טיפשים - יודעים איך לאבד חושים".
ובכל זאת, לאורך 29 השנים שחלפו מאז היום ההוא, קרה לי פה ושם שלקחתי את עצמי לקצוות. הפעם השנייה זכורה לי היטב עד היום, אולי מכיוון שחלק מפרטיה אינם זכורים לי כלל... כן, הפעם השנייה הייתה ה"בלאק-אאוט" הראשון שלי:
כשהיינו בתיכון עבר א' דירה לאחד המושבים בסביבות חיפה. אמנם הצטערתי שהבחור – שהיה חבר טוב שלי – עזב את השכונה שבה גדלנו, אבל הפיצוי הגיע בדמות בריכת-שחייה פרטית, עניין שעבור נווה-שאננים באמצע שנות השמונים, היה מופרך לפחות כמו מטוס פרטי.
בתפר שבין סיום כיתה י"ב לשל"ת הראשון, החלטנו לערוך אצלו מסיבת-גיוס לכל בני הגרעין. אני לא יודע למה החלטתי להתערב עם מישהו (להגנתי: הייתי אז צעיר וטיפש. היום אני כבר לא צעיר כל-כך) שאני מסוגל לגמוע שני בקבוקים של ג'ין. למי שרצות בראש תמונות של גורדון, ביפיטר או מותגים אחרים, אגלה שמדובר היה בג'ין תוצרת הארץ – שאני אפילו לא רוצה לחשוב איך ייצרו אותו (ומכל מקום, תודה לאל שכבר הפסיקו). תפסתי את שני הבקבוקים, אחד בכל יד ורוקנתי אותם כאילו היו בקבוקי מים... ההמשך היה כבר מעורפל יותר.
אני זוכר שמיד אחרי שסיימתי לשתות, החליטו כולם להיכנס לבריכה. הנועזים שבין הבנים עשו זאת בחליפת יום-ההולדת שלהם בלבד. אני רצתי אחרי הדבוקה הראשונה, נפטרתי מהבגדים תוך כדי ריצה במדרגות שיורדות אל החצר, הגעתי לשפת הבריכה וקפצתי "ראש" למים, רק כדי להיווכח שאני בצד הלא-נכון של הבריכה: במקום לעומק של שני מטרים, קפצתי לעומק של 40 סנטימטרים בלבד – סוג של בומבה שמרגישים גם אחרי שני בקבוקי ג'ין.
אם עד כאן העסק מעורפל, הרי שמכאן והלאה מישהו כיבה את האור על המשך הערב: התעוררתי למחרת בצהריים כשאני שוכב על רצפת חדרי בבית הוריי, עירום, בגדיי הרטובים על הרצפה לידי ואין לי שמץ של מושג איך הגעתי מישיבה מהורהרת ומעורערת על שפת-הבריכה בבית של א' לשכיבה על רצפת חדרי...
מאוחר יותר התברר שהחברה שלי באותם ימים הסיעה אותי הביתה (עם עצירות להקאה בכל כמה דקות), הכניסה אותי לחדר, נעלה את דלת הכניסה ויצאה – בעוד הוריי ישנים. מעולם לא הייתי אסיר-תודה למישהו שסייע לי במשהו, כמו באותו היום.
זה היה הבלאק-אאוט הראשון בחיי, תופעת לוואי ידועה של שכרות קיצונית (מאז היו בסך הכל עוד שניים, כך שבגדול נשארתי נאמן למוטו מהשיר). תופעת הלוואי השנייה הייתה שמאותו היום ועד לפני שנים אחדות, במשך למעלה מ-20 שנים, לא הייתי מסוגל לעמוד אפילו ליד בקבוק פתוח של ג'ין (היום אחד המשקאות האהובים עלי): די היה ברמז קל של ריח פרי הערער כדי להזכיר לי את הלילה ההוא, כלומר – להזכיר לי שזאת הייתה הפעם הראשונה שממנה אני לא זוכר כמעט כלום.
