חיליק גורפינקל גילה לחרדתו שגברים לבנים דווקא כן קופצים. כלומר, לפעמים. בסוף הוא נשבר וקפץ, אבל אל תנסו את זה בבית...
מוצאי-שבת. חזרנו מליל המטאורים בנגב. כולם מרוחים על הספה, גמורים מעייפות אחרי לילה לבן ללא שינה. לא שבאמת נשארנו ערים עד הבוקר בשביל האבק הקוסמי המתלקח הזה - אגב, ממליץ לכם מאד לעשות את זה פעם, אם תצליחו למצוא פיסת אדמה ריקה ונטולת קייטנים טרוטי עיניים הממלאים כל חלקה טובה בהמוניהם, כל שנה יותר מאשר בקודמתה - אבל לך תירדם כשמתחת לרצפת העץ ובתוך הקירות מתרוצצים אינספור עכברים קטנים ולא רק מרעישים אלא גורמים להיסטריים שבינינו, כלומר לי, לדמיין אותם רצים עליהם אם רק יעזו להירדם...
לא חשוב. זה באמת סיפור לפעם אחרת. סיפור יפה. אולי אספר אותו בהזדמנות. בקיצור, המשפחה הסרוחה, על הספה, מזפזפת בייאוש. לא זו בלבד שבערב תשעה באב מפסיקים הערוצים הרגילים את שידוריהם השגרתיים ומפגיזים אותנו בשלל תוכניות מדכאות, אפילו ב-VOD, מודיעים לך בחגיגיות ש'תכנים בלתי הולמים' את רוח החג, הוסרו עד צאת החמה, או הנשמה. אולי באמת ישתלם לנו בסוף לעשות עסקה עם נאמני הר הבית ולהניח להם להגשים את חלומם הרטוב בדבר בית-מקדש שלישי במהרה בימינו. חבל רק שהמחיר יהיה כבד הרבה יותר מהשבתת תכנים בלתי הולמים ב-VOD בערב תשעה באב. מצד שני, כמו שאני מכיר את העם שלנו, או מה שיישאר ממנו, בטח ילכו על הבונוס, גם מקדש חדש, וגם תשעה באב לזכר הישן.
מזל שבריו דה ז'אנרו לא שמעו על תשעה באב, או שאולי מירי רגב כבר הספיקה לעדכן אותם(...), והאולימפיאדה נמשכת במלוא עוזה. עכשיו אני מגלה שלכבוד המשחקים האולימפיים, פתחו כל ערוצי הספורט את שידוריהם בחינם גם למנויים עממים כמוני ובכולם כמובן משדרים אולימפיאדה. בזמן שאנחנו ממתינים לתחרות הקפיצות למים נשים, אנחנו מגלים באחד מאותם ערוצי ספורט גולד, או איך שלא קוראים להם, שקפיצה על טרמפולינה הפכה למקצוע אולימפי. כבר משנת 2000! לא יודע למה אבל אנחנו נתקעים על זה.
כמעט כל מי שכותב על האולימפיאדה בארץ, כבר טרח בוודאי לא פעם ולא פעמיים לשחרר משהו היתולי על השדרנים. אבל האמת היא שאי-אפשר להתאפק. כל פעם יותר מצחיקה מקודמתה. אחרי שכבר זנחתי את בריכת השחייה, נזכרתי שוב ברגע שבו התעקש משה גרטל לענות לשאלות הצופים שמי יודע אם באמת נשאלו, ולשתף אותנו לא רק בפרט המעניין הבא: המון צופים רוצים לדעת מה עושים השחיינים אם צריכים, לא עלינו, פיפי באמצע המקצה - אלא גם לספר לנו מה קורה לשדרנים ותיקים, נגיד, למשל, הוא עצמו, אם זה קורה דווקא להם. ובכן, תאמינו או לא, הם רצים. לשירותים. סקופ היסטרי.
אבל הערב אין שחייה. או שיש, אבל אחר-כך. הערב יש קפיצה על טרמפולינה. והשדר המודאג מתעקש להזכיר באריכות, זו הפעם השלישית בשעה האחרונה ש"אל תנסו את זה בבית" כי "המון ילדים כבר נפגעו מטרמפולינות לא בטיחותיות". בין לבין הוא נהנה לערסל על לשונו את שמו של הקופץ הסיני דונג דונג, אלוף אולימפיאדת לונדון 2012, ולהדגיש שבעצם זמנו עבר והכוכב עכשיו הוא לי גאו, עוד סיני קומפקטי. אלא שמסתבר שלא רק גברים שחורים קופצים (ואין פה אגב אפילו אחד כזה) ואפילו לא רק צהובים. את ההצגה גונב ווזווז כשר למהדרין, ואפילו בעל שם פולני למהדרין. ולאדיסלב. אפילו שהוא בכלל מבילורוסיה. ולאדיסלב הנצ'רו שמחולל 'סנסציה' של ממש ומנצח את שני הסינים.
כל זה עושה, חוץ מדיכאון צפוי של גבר לבן ושמנמן שלא קפץ כבר שלושים וחמש שנה לשום מקום חוץ מהמכולת, גם קצת בחילה וסחרחורת. אני מחליט לשבור את הצום ולהקפיץ בכל זאת משהו בעצמי. הדבר היחיד שעולה בדעתי הוא קצת טקילה. אבל שתהיה טובה. אבל מכיוון שאין לי ספרייט ובעצם גם לא טקילה, אני 'מסתפק' במזקל סינגל וילאג', שזה כמו בורגון סינגל ויניארד אבל להפך. המזקל הזה גומר עלי סופית. ה-Chichicapa של Del Maguey היוקרתי הוא רימון עשן, או שמע הלם, מחופש לדרינק. טעים אבל, אלוהים, כמה בלאגן ועומס רגשי. אני צונח גמור לגמרי על הספה, לא לפני שאני מעביר לקפיצות למים נשים, ונרדם שנייה לפני שהקופצת הראשונה פוגעת במים. בחלומי אני קופץ. תהיו בריאים. ותקפצו לי.