מסע בזרם התודעה של ליאור הרגיל שמתחיל בהתכנסות של חכמי מועצת הסנהדרינק, ממשיך בביקורת מבקר מסעדות ומסתיים בכלבה שנקראת וניצ'קה ובספר שיכורים מיתולוגי
ליאור הרגילמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
מסע בזרם התודעה של ליאור הרגיל שמתחיל בהתכנסות של חכמי מועצת הסנהדרינק, ממשיך בביקורת מבקר מסעדות ומסתיים בכלבה שנקראת וניצ'קה ובספר שיכורים מיתולוגי
"אוייי, תבוא איתנו לפלג הצפוני ביום ראשון?", שאל האח למועצת חכמי השתייה. (אוי, וכמה שארוך יותר טוב, היא זעקת קרב מקובלת בזמן שתייה, והפלג הצפוני כולל את ינני היקבים שאטו גולן, כרם שבו ודלתון).
"וואלה, דווקא בא לי לבקר בשבו ובדלתון, אבל ראשון הוא יום הספורט שלי", עניתי.
"התחלת לעשות ספורט?", זרק מישהו על הבר בתדהמה.
"פחח. אתעורר ואבהה בטלוויזיה כל היום עד שאתעוור", עניתי.
"אוייי, רק אל תשכח את התכנסות המועצה בטורקיז בבוקר שני", אמר חציו השני של הצמד "אוייז אר אס" (האדונים טל חוטינר ויוסי בוזנח).
אויייייי אויייייי
הגענו לטורקיז ומיד הוגשו לנו קפה קר של בוקר בדמות חצי גינס ולידה, כמתבקש, כוסית מי סוכר בדמות צ'ייסר הנסי. ועוד קפה ועוד סוכר. ועוד ועוד. אחר כך הגיעה התקרובת המדוייקת לריפוד בטנם של חברי מועצת סנהדרינק, להלן חמ"ס. מקומי התברר כנכון אסטרטגית, מכיוון שמימיני ישב חמ"סניק מעשן נמרצות, מה שדרש ממנו ביקורי מרפסת תכופים, ומשמאלי חמ"סניק עם שאיפות להפוך לבר רפאלי, כלומר בדיאטה. או במלים אחרות – שוב התחזרתי. לאחר כמה סיבובי קפה נפרצו הסכרים ושוב החלו הסיפורים, הבדיחות ושאגות הצחוק הפרועות (לתדהמת הקהל. חי נפשי שראיתי כמה סועדים שתיעדו את המחזה בטלפונים הסלולרים).
בשלב אבולוציוני מסוים של האירוע הפכו השיחות לאינטימיות יותר – לך תבין מה צועק האח מקצהו המרוחק של הבר – ובין סיפור אחד למשנהו הגענו לסיפור הקרב הביצתי בין מסעדת וניה החיפאית למבקר המסעדות של עיתון הארץ שגיא כהן.
באופן עקרוני החלטתי לכתוב טורים פוזיטיבים ולא לעסוק בטינופת, אבל רגע לפני שפסקתי להקליד, ראיתי את עיניה של כלבתי האהובה וניצ'קה ונזכרתי שהבטחתי לה מקום באחד הטורים. וניצ'קה הגיעה אלינו בגיל חמש עם השם הבלתי אפשרי "ונציה" ומיד הוחלט להעניק לה את שם החיבה של ונדיקט ירופייב, כותב הספר המופלא "מוסקבה פטושקי". גם מסעדת וניה נקראה על שמו, מה שמיד העניק לה נקודות זכות מבחינתי.
אם לתמצת את הסיפור הקליקאי - האדון כהן כתב ביקורת נוראית על מסעדה שפתוחה להרצה שלושה ימים בלבד, וכמובן שרוב הביקורת עסקה בפלופים של שירות וציוד. משול הדבר לחייל מג"בניק בריון שמרביץ לקטין (אופס,שיט. גם זה קורה). קשה לי לבקר מבקר - זה לעולם לא יראה טוב, מה עוד שאחי עסק במלאכה כעשור - אבל על שגיא כהן יש לי אי- אלו השגות מהותיות מזה זמן רב. המבקר, למשל, אינו שותה אלכוהול, גם לא יין. איך באמת אפשר להתעלם ממשהו שבעיני רוב הסועדים הוא חלק אינטגרלי מהארוחה וגם משפיע על רמת המחירים במסעדה?
זאת ועוד - התחושה אצל כהן היא שלמען רייטינג וריגוש אבדו גווני האפור: המסעדה לעולם תהא מעולה (ומוצא אתה את עצמך תוהה כיצד פוספסה על ידי מבקרי מישלן) או ביב שופכין עלוב (שהמבקר האמיץ הציל את נפשות קוראיו מצרה גדולה של הביקור בה). בעיניי מר כהן חוטא למהות התפקיד בעצם חוסר היכולת לנפק מידע, פשוט אינפורמציה מהותית, לציבור קוראיו. כשאני קורא ביקורות קולנוע אני יכול לדעת אם אוהב סרט או לא על פי טעם נלמד של הכותב. אצל כהן קשה יותר, הכל קפריזי מדי.
אבל אם כבר בווניה ירופייב ובפרי עטו עסקינן, הרי שמדובר באחד מן הספרים הדגולים/ מצחיקים/עצובים/ כנים ביותר שקראתי וחזרתי וקראתי כמה פעמים. "מוסקבה פטושקי" הודפס בשנת 1969 בהוצאה עצמית מחתרתית - שיטה שרווחה בברה"מ כדרך לעקוף את הצנזורה. מהר מאד צבר הספר מעמד של ספר פולחן, הודפס שוב בישראל ארבע שנים מאוחר יותר והוברח בעותקים רבים יותר לתחומי ברה"מ - מה לחשיפה גדולה יותר ולירופייב השיכור לצרות נוספות (כאילו היו חסרות לו).
ב-1994 תורגם הספר לעברית על ידי נילי מירסקי וראה אור בהוצאת עם עובד. הספר מתאר את מסע הרכבת ההזוי של בן דמותו השיכור תמידי של הסופר בין תחנות מוסקבה ופטושקי. במהלך המסע השיכור מלהג וניצ'קה מחפש הגאולה על פוליטיקה, תרבות, דת וכמובן אלכוהול, כל זאת בציניות ובהומור סטירי עצוב. הספר מבקר בדרכו הייחודית את שיטת הממשל הקומניסטית, אבל לא רק, ולא פלא כי נפסל להפצה. בעידן גוגל אין טעם להרחיב על סיפורו של וניצ'קה והספר, ולמי שלא קרא מומלץ לרוץ לחנויות ולחפש את הספרון החום הקטן. הנה ציטוט קצר מתוכו:
"מי ששותה סתם וודקה, שומר גם על שכל ישר וגם על זיכרון צלול - או לחלופין, מאבד במכה את שניהם. ואילו במקרה של "דמעת הקומסומולאית" התוצאה פשוט מצחיקה: אתה שותה ממנה מאה גרם, מהדמעה הזאת - והזיכרון שלך צלול ובהיר, אבל מהשכל הישר לא נשאר אפילו זכר. אתה שותה עוד מאה גרם - ומתפלא על עצמך: מניין יש לך פתאום כל כך הרבה שכל ישר? ולאן נעלם כל הזיכרון הצלול? כבר מהמתכון של "הדמעה" עולים ניחוחות. ואילו מהקוקטייל עצמו, מהריח שלו, אפשר לאבד לרגע את החושים ואת ההכרה. אני, למשל, איבדתי.
אזוביון - 30 גר' ורבנה – 15 גר' מי גילוח "איצטרובל האורן" - 30 גר' לאכה לציפורניים - 2 גר' מי פה - 150 גר לימונדה - 150 גר' "
