הטוב והבעייתי

נתחיל בקדימון: אני אוהב את יקב רקנאטי. אני מחבב את הנפשות הפועלות, אוהב את גישת הבעלים ואת פועלם של הייננים, מכיר ומוקיר את היין ושמח לפגוש בתוצרים מחדש בכל שנת בציר. רק על פועלו של היקב בתחום הרוזה, למשל, מגיע לו צל"ש: לא הרבה יקבים ישראלים מנסים לחנך את קהלם הקלוקל, בכל שנה מחדש, שהרוזה הוא היין שהכי מתאים לנו כאן במשך כ-10 חודשים מתוך 12. עוד פחות מזה יש כאן יקבים שמצליחים לייצר רוזה מקסים כמו של רקנאטי. גם ה"ספיישל רזרב", הסדרה הגבוהה של היקב, לא מביישת את הפירמה ומציגה יינות טובים וראויים. אם כל זה נכון, למה אתם מרגישים שהגיע הזמן ל"אבל" שיפתח את החלק הבא של הרשימה הזאת? התחושה מוצדקת, כי ה"ספיישל רזרב" של רקנאטי הוא אמנם יין טוב, אך בעת ובעונה אחת גם כזה שמצליח להציג את הבעייתיות של ענף היין הישראלי.

עוד מילה אחת ונוכל לרחרח ביחד את הכוסות שניצבות בפנינו היום. המילה הטובה הזאת מוקדשת לבעלי היקב, אורי שקד ולני רקנאטי, שלמרות ששמורה להם זכות המילה האחרונה כמובן, מקשיבים ליינן שלהם שהציע להם לפסוח על שנת הבציר של 2010 שפשוט לא הייתה טובה מספיק. עבור יקב, במיוחד על רקע מלחמת ההישרדות של הענף, להחליט שהוא מוותר על יינות הדגל שלו למשך שנה, זה קצת כמו שמאמן ברצלונה יחליט להושיב את מסי למשך שנה על הספסל בגלל מתיחה בשריר, למרות שברור שאם יעלה על המגרש יוכל לתת משהו מהתפוקה שהתרגלנו לאהוב. עכשיו, אחרי שהבנו מה קורה על המגרש, הגיע הזמן לבדוק גם מה קורה על הלשון: ה"ספיישל רזרב" הלבן מורכב מזנים חדשים יחסית במקומותינו, מקור שניהם בעמק הרון: רוסאן ומרסלאן. הרוסאן, כך עושה רושם, נקלט היטב במקומותינו ומאפשר להפיק ממנו יין זני מצוין. במקרה של ה"ספיישל רזרב", הוא אחראי ל 60% מהבלנד. שני פגמים איתרתי ביין הזה, אחד הוא עניין של טעם: שמונה חודשי יישון בחבית לא עשו טוב ליין. כן, אני יודע שזה עניין של טעם: אמריקנים למשל, שיכולים למרוח את היין הלבן שלהם על הטוסט של ארוחת הבוקר, מרוב שהוא מפוצץ בטעמי חמאה, יאמצו בוודאי את היין הזה לחיקם בהתלהבות. אחרים, כמוני, שפחות אוהבים את השפעות החבית על היין, עלולים להרגיש בו כובד מסויים, הדבר האחרון שאני מצפה לו כשאני נוטל ליד כוס של יין לבן וצונן. הבעיה השנייה שלי עם היין היא כבר פחות עניין של טעם אישי, אלא של תקציב: 149 שקלים?! אני מבין שמדובר בסדרה מצומצמת וממוספרת של 6,270 בקבוקים, אבל כשאני מוציא סכום כזה על בקבוק יין, אני רוצה להיות בטוח שאוכל לשכוח אותו באחד הארונות (מצטער, חברים, מעמד ביניים משמעו שאין לי מרתף יינות, אפילו לא מקרר. די לי בארון מוצל ובאופטימיות זהירה) ולשלוף אותו בבת-המצווה של הקטנה. את מרבית הלבנים שלי אני אוהב כאלה שאפשר להקפיץ בהתראה קצרה מהארון אל המקרר, או אפילו למשך שעה וחצי במקפיא, ואחר כך ליהנות מהם בלי לחשוב פעמיים. יין לבן, טוב ככל שיהיה (במילים אחרות, אפילו אם הייתי חלק ממשפחת מחבקי החביות) שגורם לשותה לחשוב פעמיים, הוא בעיני כבר תקלה. במילים אחרות: אני מסכים שמדובר בסופר-מודל, אבל באחת שהיא פשוט לא הטעם שלי. ה"ספיישל רזרב" האדום של רקנאטי, הוא כבר סיפור אחר. לא תמיד אני אוהב שילובים שהם "חוצי ישראל": קברנה סוביניון מקדיתא, סירה ומרלו ממנרה שמאוזנים בידי מעט קריניאן מיקב הבעל המפורסם בהרי יהודה (אחד מהיינות הזניים האהובים עלי, מבית רקנאטי ובכלל). הפעם מדובר ביופי של יין, שיהיה אפילו עוד יותר יפה כשיתבגר בחן עוד שנתיים-שלוש בבקבוק (הייתי נוקב במספר שנים רב יותר, אבל מזכיר לכם שאצלי מדובר בארון...). אני לא מת על רשמי טעימה שמתארים טעמים וארומות, אבל אם לתת בכל זאת איזה מראה-מקום, הייתי הולך למחוזות פרי-היער (שכידוע יש בכל יער בישראל...) והפלפל השחור, שילוב שאני אישית מאוד אוהב. אם לא הבנתם עד עכשיו, מדובר ביין מצוין שראוי בהחלט לשאת את התווית המחייבת שלו. ההסתייגות הקלה שלי גם כאן היא בסעיף המחיר: 195 שקלים יחסרו בחשבון הבנק שלכם על כל בקבוק שתבקשו לרכוש. אז נכון, בעוד כמה שנים כשתשלפו אותו מהמרתף (אתם רואים? לכם אני מפרגן לא רק מקרר אלא מרתף שלם!), הסכום הזה ייראה סביר, אבל רבאק – מאתיים שקלים לבקבוק יין? וזו בדיוק הבעיה שלי עם הענף: כמי שמייבא יינות מכל רחבי העולם דווקא אורי שקד היה אמור לדעת שהבעיה של היינות הישראלים בעולם היא יינות ב"עד עשרה אירו" שמורידים מהמדפים בסופרמרקטים בחו"ל בלי לחשוב פעמיים ומקבלים תמורה נהדרת לכסף, ואפילו כאן בישראל, עם יינות מיובאים של 50-100 שקלים לבקבוק שפשוט נותנים בראש לפאר התעשייה המקומית שגובה עבור תוצריה פי כמה. האמינו לי שאני מבין את כל חישובי התמחור, את מה שמאמינים שניתן לקבל על סדרה מצומצמת ומובחרת, אבל אפילו אם אני מגייס את כל הפטריוטיות שעוד נותרה לי לטובת הכחול-לבן אני לא רואה את עצמי מוציא 200 שקלים על בקבוק יין. הטענה הזאת כמובן לא מופנית לרקנאטי. אולי זה אפילו לא פייר שאני מנהל את הדיון על גבו של יין טוב באמת, אבל עד שלא יצמצם ענף היין הישראלי את דרישות התמורה שלו, אפילו על בקבוקים טובים, ל"גג" 120 שקלים, אני מחוץ למשחק. אם כך: "ספיישל רזרב" 2011 של רקנאטי - הלבן איכותי ויתחבב בעיקר על חובבי נוכחות דומיננטית של עץ בטעם. האדום סופר איכותי, יתחבב על כל מי שיכול להרשות לעצמו ויתיישן יפה עוד לפחות חמש שנים (ויש שיאמרו אפילו למעלה מכך), אבל כשהחשבון של שני הבקבוקים מגיע ל 340 ₪ אני חייב להודות שהסיבה היחידה שלגמתי מהם היא שהם ניתנו לי לטעימה בחינם. ברשותם של האנשים הטובים ביקב הטוב הזה, אני אמשיך להתענג על הרוזה המופלא שלהם ועל הסדרות הנגישות יותר.

(צילום: שלמה שהם)