אם יש משהו מסוכן יותר מבני נוער ששותים משקאות אלכוהוליים, אלה הורים שעוקבים אחרי הילדים שלהם בעקבות קמפיין הרדיו הטיפשי של "הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול"
ניר קיפניסמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
אם יש משהו מסוכן יותר מבני נוער ששותים, אלה הורים שעוקבים אחרי הילדים שלהם בעקבות קמפיין הרדיו הטיפשי של "הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול"
לשמחתי אני מתנייד על אופנוע, מה שאומר שאני שומע פחות רדיו מרובכם. יחד עם זאת, בזמן המועט שביליתי לאחרונה באמצעי תחבורה בן ארבע גלגלים, לא יכולתי שלא להיחשף לקמפיין האחרון של הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול, או כפי שאקרא לה להלן: רמבו (ר"ת: רשות מלחמה בסמים ובאלכוהול).
למי שניצל מהקמפיין של רמבו, הנה תיאור קצרצר: בדיאלוג שמתקיים בין נער להוריו ובין נערה להוריה ונשמע רגיל, מוסיף הקריין את המשמעות הנסתרת לאמור (הציטוט אינו מדויק, אבל הכוונה ברורה): "ישנתי אצל חברה" פירושו "שתיתי עד שהתעלפתי", "ישבתי עם החבר'ה בגינה" פירושו "לא הפסקנו לשתות" וכך הלאה – כל משפט שאומרים השקרנים הקטנים, מתרגם מיד למשמעות "האמיתית" שלו, כי הרי ידוע שכל בני הנוער משקרים להוריהם, כנראה בהשפעת צריכה מופרזת של אלכוהול.
כנראה שצריך לעבור את זה (שאטרסטוק) כנראה שצריך לעבור את זה (שאטרסטוק)
האמת היא שרציתי להביא עוד כמה ציטוטים מתוך הקמפיין המעליב הזה, אבל לצערי אין דוגמאות שלו באתר הרשמי של הרשות (אגב, מה שכן יש שם הוא "סקר" שבודק "מתי שתית אלכוהול בפעם הראשונה?" עם אפשרויות כמו "משפחה", "חברים" וכיו"ב. ועל זה יש לי רק לומר: בגיל 45 אני באמת כבר לא זוכר מתי הייתה הפעם הראשונה שבה שתיתי אלכוהול, אבל בתת-המודע שלי אני כנראה אסיר תודה למי שחלקו אתי את החוויה הנהדרת ההיא).
אבל בואו ונחזור לקמפיין: אני בהחלט חושב שאחריות-הורית היא דבר מבורך. עד גיל 18 כשהצאצאים הם ברשותנו, אין לנו אלא לקחת אחריות על כל מעשה שהם עושים – מחצייה של כביש ועד לציורי גרפיטי על קירות בית הספר. אני לא אוהב הורים שכאשר ילדיהם נתפסים בקלקלתם מאשימים את מערכת החינוך או את תוכניות הריאליטי בטלוויזיה, אך יחד עם זאת, יש הבדל בין לחנך ובין לבלוש, בין להיות מעט חשדן-חיובי לבין להניח - שילדיך שגידלת להיות אנשים הגונים, פשוט משקרים לך בפרצוף.
אני שם את עצמי בנעליו (או ברוח החופש הגדול – בכפכפיו) של נער בן 16 למשל, שניסה כמה פעמים לשתות בהיחבא, עם חברים ולא ממש הפך לאלכוהוליסט (אתם יודעים, אחרי הכל, רוב בני האדם לא הופכים למכורים, למרות שכל מי שאני מכיר התנסה עוד כנער) כשהוא רואה את אביו או אימו מגיחים מבין השיחים בצרחות ועם פנס, כשהוא יושב עם החבר'ה בגינה ציבורית. מבחינתי, הנוכחות שלהם שם מסוכנת יותר מכל בקבוק וודקה, אפילו בהנחה שהיה שם אחד שכזה: אם עד אותו רגע היה אותו נער צרכן מבוקר ומידתי של אלכוהול, כזה שמתנסה, מגזים, מקיא את נשמתו ולהבא יודע בדיוק היכן עובר הגבול שלו, הרי שמאותו הרגע, לאור משבר-האמון עם הוריו, יש סיכוי שהוא יהפוך לשתיין, שלא לומר שתיין-אלים.
שלא תבינו אותי לא נכון: כאב לשלושה ילדים בגילאי 9-19 אני ממש לא רוצה שיתגלגלו שיכורים בגנים ציבוריים (לשמחתי זה גם לא המצב), אבל למעט מקרים קיצוניים שבהם אחוש בהתדרדרות (ושוב, לשמחתי, מדובר בספקולציה), אני אניח להם לבצע גם את טעויות הנעורים שלהם בעצמם.
נער הייתי וגם בגרתי. צריכת האלכוהול שלי החלה בערך בכיתה י"ב (לפני כן אולי שתיתי כמה בירות), וכן, אני יודע שהיום מתחילים מוקדם יותר (לא רק אלכוהול אלא גם מין, נושא שבינינו דורש הרבה יותר הדרכה והכוונה, עם כל המבוכה שבדבר, מאשר שתייה). העניין הוא שבני נוער תמיד ירצו להתנסות בזה. לא מתוך חיבה לאלכוהול (שקשה מאוד לחבב מלגימה ראשונה), אלא מתוך רצון, שלא לומר צורך מולד, "לדפוק את הראש". אני זוכר את עצמי בכיתה י"ב בבית של א', חבר ילדות שבגר להיות רופא וטרינר אחראי ומצליח: בהעדר משקאות אמיתיים לגמנו בכפית סוגים שונים של אפטר-שייב... אני מניח שבאותה מידה היינו יכולים לבלוע נייר עיתון לו היה מישהו מבטיח לנו שהוא "ידפוק לנו את הראש". למה? כנראה צורך של רוב האנשים (ומניסיוני, האחרים, ה"קונטרול-פריקס", אלה שבחיים לא יגעו בשלוק או שאכטה, הם המסוכנים לציבור ביותר).
משום כך אני יוצא מנקודת הנחה שבשלב כלשהו בחייהם יתחילו ילדיי לשתות, אולי גם לעשן, אולי גם לעשן דברים שלא מכילים רק טבק – זה בדיוק מה שאני עשיתי כצעיר לפני ואחרי השירות הצבאי.
מאחר שביקורת בלבד היא חוכמה קטנה מאוד, אני מציע לכל הורה מסלול אלטרנטיבי: אל תמנעו מהם את הניסיון, אבל חנכו אותם לצריכה ביקורתית. ממש כשם שאני מעדיף שלא למנוע מהם את הצפייה ב"האח הגדול" נניח, אלא רק מלמד אותם שלא לתת למה שהם רואים על המסך לעצב את התנהגותם ביום-יום (לשמחתי אף אחד מהם לא הפך "מכור לטלוויזיה", אולי עוד משהו שאפשר להכניס לטיפולה של הרשות), כך גם בנוגע לאלכוהול: מי שרוצה לטעום מהיין שנמצא על השולחן בארוחת-השבת – וולקאם. מי שמתחשק לו שלוק של בירה מהבקבוק שבידי מול הכדורגל בטלוויזיה – תפאדל. מי שרוצה לטעום כל דרינק אחר שנמצא בביתי (ונמצא לא מעט), יתכבד ויטעם. אני לא יוצא מנקדות הנחה שזה מה שימנע מהם לצרוך אלכוהול עם חברים בהיחבא בטרם מלאו להם 18, אני רק מקווה שזה יהפוך אותם לצרכנים מתונים ונבונים יותר. שלא ישתו רק כדי "להרגיז את אבא" וחס וחלילה – שלעולם לא יעזו לשתות ולנהוג או לנסוע עם חבר ששתה.
סביר להניח שגם בשיטה "שלי" אין מאה אחוזי הצלחה – כבר ראינו ילדים שגודלו באהבה והפכו לבוגרים נוראיים, אבל יש בה משהו שיוצר דיאלוג, דיבור ונו – גם את אותו מושג חמקמק שנקרא "אמון", משהו שברשות שאמורה (גם) לחנך, כנראה שלא שמעו עליו מעולם.
