אבירם כץ מתוודה על הפרנקופיליות שלו (כאילו לא שמנו לב) ויוצא לפיקניק פריזאי על גדות הירקון, בחום ובלחות של אוגוסט. מזל שהיין היה טוב
אבירם כץמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
אבירם כץ מתוודה על הפרנקופיליות שלו (כאילו לא שמנו לב) ויוצא לפיקניק פריזאי על גדות הירקון, בחום ובלחות של אוגוסט. מזל שהיין היה טוב
אני רוצה לפתוח בהבהרה קלה: מי שעוקב אחרי המדור הזה (אם יש בכלל מישהו כזה) ודאי שם לב כי היינות הנסקרים כאן כמעט תמיד צרפתיים. פה ושם יש איזה ישראלי, ופעם אחת אפילו היה אמריקאי מפתיע, אבל חוץ מזה - צרפת. תבינו, זה לא שאני לא אוהב גם יינות איטלקים, או ספרדים, או אפילו משהו מאוסטרליה פה ושם, אלא שבניגוד להרבה כתבות וביקורות, כאן אין ניסיון לאזן או מחויבות לסקר משהו. המדור הזה מספר סיפורים שהם באמת מחיי היום יום שלי, ואיך שאני לא הופך את זה, בחיי היום יום שלי שותים בעיקר יין מצרפת. לא פעם אני טועם לטובת המדור גם יינות מצ'ילה, דרום אפריקה, ספרד וכיו"ב, אבל אם בשורה התחתונה לא סיימתי - לבדי או עם אור - את הבקבוק, אין לי טעם להמליץ עליו. במילים אחרות, אני קצת מתנצל ומסביר: המדור הזה משקף את הטעם המאוד אישי שלי, בניגוד להרבה כתבות אחרות בהן אני משתדל להיות אובייקטיבי במידת האפשר. ואני, מה לעשות, פרנקופיל. בעל כורחי.
פריז זה כאן. כמעט פריז זה כאן. כמעט
וזה מביא אותי לסיפור של היום. למזלי, אני לא הפרנקופיל היחיד שמסתובב בעיר. "כשהייתי בפריז השתוללתי לגמרי עם מסעדות יקרות", אמרה לי מיכל בוטון, ה-קונדיטורית, שאחראית על קינוחים בחצי ממסעדות מהעיר, "כל פעם כשהיה נגמר לי הכסף הייתי מחכה שיגיע 5 בערב, ואז הולכת וקונה סנדוויץ' בבגט שהיה נמכר בחצי מחיר, ומתיישבת לאכול אותו על גדת הסיין. לבדה, גלמודה, אבל זה היה מרגיש הכי רומנטי והכי מקסים שיכול להיות". מיכל גרה בפריז כמה חודשים לטובת סטאז', וכבר שנה וחצי לא הייתה בפריז. אני אמנם חזרתי לפני חודשיים, אבל זה לא באמת משנה. לעזוב את פריז זה כמו לעזוב את אהובתך, אתה מתגעגע מרגע הפרידה. אני מבין שזה נשמע צ'יזי וקלישאתי, אבל מי שנגוע במחלה הזו מבין בדיוק על מה אני מדבר.
כשהגעגוע לפריז הפך לקרקור של ממש בבטן, החלטנו לעשות פיקניק מחווה לעיר האורות. מיכל טענה שהבגט הטוב בארץ הוא של לה-מולאן, ושיש שם סנדוויצ'ים מצוינים, וחשוב מכך: פשוטים יחסית. חומר גלם טוב, ובלי יותר מדי קשקושים והתחכמויות. במילים אחרות: פריז. "ככה אני מנחמת את עצמי כשאני מתגעגעת", אמרה, והביאה עמה בגטים עם גאודה, חמאה ומלפפון חמוץ (מה שהתברר כסנדוויץ' המועדף עלי), עם פסטרמה ואיולי חזרת, עם ברי ואיולי חרדל, וגם עוד קצת לחם, כמה גבינות ו-אביסלע נקניק (בערך פי שלושה ממה שבאמת היינו מסוגלים לאכול, "כי רציתי שתטעם גם את זה, וגם את זה", ואני חשבתי שפולין ופריז מעולם לא היו קרובות יותר). אני הבאתי יין ויצאנו לפארק. לא היה אכפת לנו שאוגוסט, וצהריים, והבאתי יין אדום, כי בפריז נכנסים לסופר וקונים יין אדום, זול ונהדר, ושותים מהבקבוק, או מקסימום מכוסות פלסטיק.
הבאתי בקבוק לה ז'אמל, גרנאש. דרום צרפת, לא כבד מדי, ותווית שמיד עושה חשק לפיקניק. היין הוא מה שנקרא Pays d’Oc, ומגיע מהלנגדוק-רוסיון, אפלסיון שהוא אזור הכרמים הגדול בעולם. בקיצור, יין פשוט למדי, שנראה אידאלי לפיקניק. הקטע עם לה ז'אמל הוא יינות זניים, מבחר גדול מאוד (קברנה, מרלו, פינו, מורבדרה, מוסקט, שרדונה ועוד אינספור תוויות) ויחס של תמורה למחיר שלא פגשתי המון זמן. אז גרנאש אדום, ערימת סנדוויצ'ים, כוסות פלסטיק, בקבוק סודה, ושני אנשים מזיעים מאוד. סליחה, אישה אחת מזיעה, גבר אחד שבקושי מצליח לנשום, ועם חולצה שכבר התחילה להחליף צבע מרוב הזעה. גם גן העצמאות, אפעס, אפילו עם הנוף לים, זה לא בדיוק שפת הסיין, או גדת הסאן מארטין. מה היה רע לנו לפרוס מפה אדומה בסלון ולקרוא לזה 'פיקניק', קיבינימט. מה עכשיו כל החום והזיעה והלחות. אבל הסנדוויצ'ים היו נהדרים, נאלצתי להסכים כי ככל הנראה מדובר בבגט הטוב בארץ. היין היה נפלא. גרנאש עסיסי, מתובל, על טהרת הפרי (רק 5%-10% מתיישן כמה חודשים בעץ), בהחלט יין אדום שאפשר לחיות איתו גם בקיץ, עד כמה שאפשר לחיות בקיץ הזה. דיברנו על פריז ועל אוכל ועל שתייה ועל אומנות, ולרגע קל שכחנו שאנחנו מזיעים ושכולם כאן ימנים, וכולנו עניים, המצב על הפנים וכרטיסי טיסה לפריז יקרים. עכשיו, כשסיימתי לכתוב, נשמעה אזעקה, והפיקניק של לפני שעתיים נדמה כמו זיכרון רחוק, מתוק, של פריז.
Les Jamelles, Gremache. יבוא: שקד. 55 שקלים (תמיד יש מבצעים של 2 ב-100), ולא לפספס גם את הסוביניון בלאן המצוין של היקב, ובכלל כמעט כל יין שלהם הוא בגדר מציאה.
לה מולאן, בוגרשוב 52, תל-אביב.
