ניר קיפניס, מייסד האגודה למען שתייה באור יום, מספר על המקום עם הגולדסטאר המושלמת, החרדל הזרחני, הקללות הכי עסיסיות והאיש עם הלב הענק שמאחורי הכל
ניר קיפניסמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
ניר קיפניס, מייסד האגודה למען שתייה באור יום, מספר על המקום עם הגולדסטאר המושלמת, החרדל הזרחני, הקללות הכי עסיסיות והאיש עם הלב הענק שמאחורי הכל
המקום הכי נעים עבורי לשתות בו ביום (כאן תמצאו את המניפסט המכונן שקורא לשתייה באור יום), הוא ללא ספק הפאב חסר השם (אם כי יש שקוראים לו "מתי המקלל") של מתי לנדשטיין שנמצא בפינת הרחובות זבולון ומטלון על הגבול בין שוק-העליה ופלורנטין בדרום תל-אביב. אם מקומות אחרים שבהם מתכנסת חברה קבועה של חברים-לשתייה נקראים "פרלמנט", אזי המקום הזה הוא בית הלורדים, על אף שאני משוכנע ששום ממלכה שבעולם לא שקלה אי פעם לתת לקבועים כאן תארי אצולה.
מימין, מתי המקלל. משמאל, מתי המקלל עם דודי מ"איציק ורותי" מימין, מתי שניה לפני שהוא מקלל. משמאל, מתי עם דודי מ"איציק ורותי"
נדמה לי שנכתב כבר הכל על מתי, על ה"שניטים" המופלאים של הגולדסטאר הכי טובה בישראל, ולפיכך בעולם, שהוא (או אחד מהנכדים) מוציא מהברז, על הוודקה ב"שוט" (כי אין צ'ייסרים), על גבינת פטה פשוטה בתוך ערימה של פלחי ירקות שנחתכו למענך בלבד, צלחת של "ארבס" (גרגירי חומוס מבושלים) שהם פצצות-זמן זעירות (אתם מוזמנים לנחש לבד מדוע), על קבנוס מטוגן עם בצל וביצה, מלווה בחרדל זרחני שרק למראהו אפשר לקבל צרבת, על תוספות פשוטות ומענגות כמו פלפל ירוק חריף שמוגש שלם וטרי או מלפפונים חמוצים "חצי-עשויים" שנתקעו באמצע הדרך בין ירוק לחמוץ, על הלחם הלבן הישן והטוב שנפרס לפרוסות עבות ומשמש יופי של ספוג למיץ הירקות המלא בשמן-זית ולימון שמצטבר בתחתית הקערית של הסלט, על עוד גולדסטאר צוננת, ואחריה עוד אחת ועוד.
הקבועים מכירים כולם אחד את השני: אלה יכולים להיות הסלוניקאים שכבר עברו את התשעים בשולחן הקבוע שלהם, או ציון התימני שתמיד יביא איתו איזה מאכל מבחוץ, או דודי, האיש והאגדה מ"איציק ורותי" שמגיע עם זנבות הבאגטים שנשארו לו בסנדביצ'יה ועם הפתעות כמו טחינה או שקשוקה או קונפי שום.
לפעמים יגיע גם מישהו שאתה מכיר היטב בפנים, אבל לא בשם ויניח מנה נדיבה של בוטנים או של פיסטוקים על השולחן שלך, רק מתוך החברותא שבחלוקה או החלוקה שבחברותא (תחליטו אתם, אני כבר אחרי ארבע בירות). הנכדים שמוליק וליאור על הבר יודעים כבר מה למזוג לך עוד לפני שביקשת – ומעל כולם אדון מתי הטוב, האיש שמסוגל לקלל במשך רבע שעה בלי לקחת אוויר, אבל מסוגל באותה מידה להתיישב לצידך, להניח יד על כתפך ולספר לך בפעם המי-יודע-כמה (זה אף פעם לא נמאס), איך אחרי שאיבד את כל משפחתו, הצליח לברוח מגטו ורשה ולהצטרף לפרטיזנים שביערות עד לסוף המלחמה.
אתה מביט סביב, חובק את הגולדסטאר, מפריד עוד בוטן מקליפתו, מתכנן כבר את מסלול המעדניות שבהן תעבור בדרך הביתה, כדי לרכוש איזה חריץ קשקבל או חתיכת לקרדה או זיתי טאסוס מצומקים במלח. בינתיים אתה משקיף סביב, יודע ששום מגה-בר, מפוצץ בנשים יפות ככל שיהיה, לא יוכל לתת לך את ההרגשה הנעימה שהמקום הזעיר הזה, פחות מעשרה מטרים רבועים עם שירותים בקומת הכניסה של הבניין הסמוך, יודע לתת.
שרק יהיה בריא אדון מתי וימשיך להחזיק את המקום היחיד שבו שעה גנובה באמצע היום, מחזירה אותך אל העולם שבחוץ כשאתה אדם מעט טוב יותר.
יש לכם מקום מושלם לשתייה באור יום? למה שלא תספרו לכולם עליו?
