גמר גביע: גינס טרופי

טליה לוין למדה להפסיק לשנוא ולהתחיל לאהוב את כריסטיאנו רונאלדו וגם בירה, למרות שעם גינס עדיין קצת קשה לה. מי פנוי בגימל...

חכו רגע עם הבירה, בואו נתחיל עם הכדורגל ואולי בעצם נסיים אתו, כי אמש הסתיים לו טורניר יורו 2016, או כפי שניסח זאת מישהו שהכרתי לא מזמן, ואני לא יכולה לגלות לכם מי, כ"פסגת האינטליגנציה הנאנדרטלית". האמת שאני קצת מבינה אותו, כחובבת כדורגל שנשבר לה הלב פעמים רבות מדי בגלל לוזרים, יכולתי לתלות את הנעליים ולמצוא לי תחביב אחר. אבל כזאת אני, צועדת תמיד עם הראש בתוך הקיר. באירוע הגמר שאמור היה להיות ההיי לייט של החודש האחרון, נתקענו בסופו של דבר עם שעמום מחץ של קבוצה מליגת העל שמשחקת מול הפועל מרמורק. גם אם יש לה את רונאלדו. אני מדברת כמובן על צרפת מול פורטוגל, במידה ויש מישהו על האטמוספירה שלא עוקב.

כמעט כל אדם בעולם יודע מי זה רונאלדו, אבל רק חובבי כדורגל הכירו את הנמסיס שלו בגמר הזה: אנטואן גריזמן מנבחרת צרפת, שהוא צרפתי שבגיל 13 היה חלשלוש מדי ושום אקדמיה בצרפת לא רצתה אותו. טיפשים. בסוף הוא שיחק על שורשיו הבאסקים והלך לריאל סוסיאדד והשאר היסטוריה. עד היום הוא חוגג גולים בקריאות "ואמוס". בהמשך גריזמן הפך לשחקן משמעותי באתלטיקו מדריד, ובטורניר היורו הנוכחי הפך להיות הכוכב של נבחרת צרפת במקום כרים בנזמה השובב שלא משחק בשל פרשת סחיטה שהיה מעורב בה.

גריזמן, אגב, מזכיר לי ממש במראה בחור בשם מארק שפגשתי בבר אפלולי באנטוורפן. הבחור שנסעתי אתו היה איש עסקים הולנדי כושל שאירח אותי לחופשה באמסטרדם והציע לי להתלוות אליו ליממה לבלגיה. איזו טעות. בזמן שהמתנתי לו בעודו מנסה לפמפם את עסקיו הכושלים, הגיע אותו מארק לפינת הבר ושאל מדוע למען השם אני שותה סיידר אלכוהולי ולא "משקה אלים". "יין?", שאלתי. "גינס", ענה הבחור במבטא בלגי כבד. בואו נפתח את זה רגע, אנגלית של אירופאים, ועל אחת כמה וכמה אם יש להם שורשים באירלנד, זה איום ונורא. כבר סינית אני מבינה טוב יותר. זה היה כל-כך נורא, אפילו יותר משכרות קלה מסיידר אלכוהולי. הייתי אז באמצע שנות העשרים שלי ועד אז לא שתיתי בירה מעולם, מלבד איזה שלוק בגיל 16 מגולדסטאר שהיה חביב אבל לא עפתי מהרעיון שתהיה לי כרס בירה בגיל 18 (הערת המערכת: כרס בירה היא מיתוס. בכוס בירה סטנדרטית יש פחות קלוריות מאשר בכוס מיץ תפוזים סחוט טרי, ובגינס אפילו מעט פחות מזה!).

"אני זורמת", אמרתי. לא באמת אמרתי זה. אין אישה בעולם שתעז לומר לגבר זר שהיא זורמת. אבל הנהנתי בהסכמה של בת 25 מצויה, שמתה לטעום משקה אלים. תראו, גינס זו אולי בירה נהדרת, אבל לא הצלחתי לבלוע אותה. אפילו את הברנדי שסבא שלי נתן לי בגיל 12 הצלחתי לבלוע, אבל את הגינס לא. "זה לא עובר לי בחך", ניסיתי להסביר מבלי להעליב. "אתה מבין", הוספתי, "יש לי קיבולת של תינוק. אני יכולה לשתות רק יין ותירוש של "ג'ואיש פסאובר", המשכתי וניסיתי לעשות את עצמי שותה. לא נבלע.

אז אולי יקרה פה איזה נס, ומה שקרה לי עם כריסטיאנו רונאלדו שהיה אחד משחקני הכדורגל הבלתי נסבלים בעיני, יקרה גם עם בירה גינס. את רונאלדו תמיד שיווקו לנו כנבל האולטימטיבי מול היורש של פלה - מסי. אני מניחה שהחמצת הפנדל האיומה שלו בתחילת הטורניר, גרמה לי להבין שמעבר לחזות המסוקסת מסתתר גבר אנושי ורגיש. כן, גם אני נפלתי לקלישאת הגבר הרגיש המסכן שפספס פנדל וצריך חיבוק. אולי דווקא יצא טוב מכך שפורטוגל הגיעה לגמר. אני גם מחבבת את הארץ הזאת ועכשיו גם את הכוכב שלה.

החלטתי לצפות בגמר ב'טוקהאוס', כדי להוכיח לחברים שאני לא טיפוס שטחי. לא רק משחק כדורגל, אלא גם הרצאה על יורו ובירה (כן, אין לי מה לעשות בחיים). אז לפי הסטטיסטיקות, גריזמן שלנו מקום שלישי במצטייני היורו, ורונאלדו שלי אפילו לא ברשימה. השעה היא 00:17, העיניים שלי נעצמות בתוך הבירה עמוק בתוך ההארכה. כל הדיבורים על משחק משמים וניצחון צרפתי שוב הוכיחו שהטורנירים האלה לא צפויים. כל-כך לא צפויים שרונאלדו סובב את הברך הפצועה שלו בדקה ה-17 וסיים בדמעות את המשחק. חמוד, מודה שהרגשתי קצת אשמה. והנה סוף-סוף זה נגמר - חצות וחצי, כנגד כל הסיכויים 1:0 לפורטוגל שמעולם לא זכתה בשום תואר, לא במונדיאל ולא ביורו, ועוד מול נבחרת צרפת ששיחקה במגרש הביתי שלה. זה רק מראה שאפשר לנצח כנגד כל הסיכויים. אזעקת קלישאה. מתנצלת, אני כבר מזמן שיכורה (הערת המערכת: גינס היא משקה-האלים וסוף-סוף פגשת כנראה את החבורה שתעזור לך לרכוש את טעמו הנרכש...).