הפטרון של הטקילות

אין כמעט שתיינים שלא עברו תקופה רעה או טובה עם המאהבת האלימה הזאת, או לפחות התחילו את מסלול השתייה בחייהם אתה. לבקשתכם התכנסה המועצה העליונה לתרבות השתייה לטעימת טקילות. ויש גם זוכה...

זה אולי אחד משני המשקאות הכי מיתולוגיים בחברה הישראלית. לא קגלביץ׳ מלון. לא אלכסנדרוב עם תפוזים. טקילה לבנה שבזמנו היתה ידועה בתור מותג העל טאקוטאקו, עד שבצורה מאכזבת ירדה הגרסה הרוצחת הזאת מהמדפים. עם או בלי ספרייט. בהקפצה או בדרינק. בינינו, מי לא חווה את הסאטלה של הטקילה הלבנה.

מי לא חווה את הסאטלה של הטקילה הלבנה (צילומים: יח"צ) זה היה בשלב מתקדם יותר של מערכת היחסים הארוכה בין הכבד שלי למקצוע כשקיבלתי רשות מהבוס שלי לשעבר להתחיל ולהתנסות בסוגי הסוטול השונים של עולם המשקאות. כל ערב משקה אחד בלבד שאני שותה. ״עדיף שתדע טוב את הטעם ואת האפקט של משקה איכותי מאשר סתם תמזוג ארק״. חודש אחרי תחילת המסע בין אילה לקנטאקי על המדף במסעדה הרגשתי שנמאס לי מעולם הדגנים. ארק אני לא שותה בעבודה בגלל הריח. מולי נצנץ בקבוק זהוב עם מראה מוכר. סאוזה. שלוק אחרי שלוק בכוס עם קרח ופרוסת לימון וירושלים הקרה בחלון התחממה והחלה לרקד בראשי. פתאום הבר מלא בליינים ובאי המסעדה שקפצו לבר שותים טקילה עם קרח ומקפיצים שוטים של דורנגו וספרייט בין הראשונה לעיקרית. תקופת הטקילה שלי לא היתה ארוכה מאחר ואת הבקרים ביליתי כסטודנט וטקילה לא אוהבת להתעורר מוקדם. זה היה רק כשעברתי לתל-אביב כשגיליתי שיש עוד ברמנים כמוני שאוהבים את האגבה הנוזלית. אפילו הבנתי שזה ז׳אנר מאוד ספציפי של ברמנים ששותה את המשקה הנהדר הזה. בעיקר אנשים שמחים שאוהבים לשמח לקוחות. ואז החל המגוון לבצבץ. הורניטוס הגיעה לארץ. 1800 עשתה קאמבק. דון חוליו החלה לצוץ על מדפים ופטרון בטעמים התחילה לצבוע את מדפי הברים בתל-אביב. אולי זאת הרפורמה שפתאום אפשר לקנות מנה פטרון במחיר שפוי יחסית (40 שקל בממוצע בברים יקרים). ״אי אפשר לומר מה הכי טוב. אתה לא תשים לב. אני אישית חושב שאני הכי אוהב את דון חוליו״, אמר לי ידיד ואיש יין בשבת צהריים גשומה יחידה בתל-אביב. בום, רעיון. ישיבת מערכת. אישור. כל החברות נרתמות וכמו ערב טקילות משובח הסאטלה זורמת מהר ובצורה מפתיעה. מועצת סנהדרינק התייצבה לטעימה עיוורת (ללא אפשרות זיהוי מותג ומחיר, כמובן) של מגוון הטקילות הלבנות בארץ מהזולה ועד היקרה. עלמת חן עם כתב ברור ובקבוקים ריקים יש. ארגז לנשיאת הכלים ושולחן ארוך יש. הכל נסגר. הפרמטרים ברורים. טעם קלאסי של אגבה. משהו ירוק כזה. מעקצץ, מלטף ועוטף את החך. יורד חלק וחם בגרון ומשאיר טעם ממשיך שמלווה את השיחה הלאה. ריח חזק ולא אצטוני. עדיף קצת מורכבות של יישון. לא להרגיש ספירט. עשרה בקבוקים שקופים. גלון של מים ושבעה שתיינים מרוצים יוצאים למלחמה. אני חייב לומר שרוב יושבי השולחן לא באמת אוהבים טקילות. אחד אפילו ביקש לא להשתתף ולעבור כבר לוודקה. ממקומי בראש השולחן יצא לי לשמוע איך לאחר טעימת המשקה המוזר הזה רוב היושבים מסכימים בתשובתם על כל המשתנים. מעין דיוק מזוקק שכזה. יוצא גם שיש ויכוח. הרבה יוצא שיש מובן מאליו. אבל כאן היה ברור שמה שרע - רע ומה שטוב הוא ממש טוב. את רשמי הטעימה לא אחלוק אתכם. זה ארוך מייגע וחוזר על עצמו. הכתר לעומת זאת יוענק. ובמקום הראשון: פטרון סילבר!

בכל הפרמטרים זכתה פטרון סילבר! ריח מלא של אגבה. המשקה נכנס ברוגע לאף, נעים ומלטף. לא שורף את הסינוס. הנוזל עצמו לא שורף את הפה. לא שורף בגרון. טעם טיפה מתוק עם אזכורים של עשן וקצת של חבית. המשקה סמיך יחסית ומתוק בתחושה בחלל הפה ואפילו בחום התל-אביבי המהביל כיף להוריד את המשקה העוקץ הזה. מניסיון, הטקילה הזאת יורדת טוב בכל טמפרטורה שלה ובכל סגנון שתייה. לא סתם היא ניצחה. במקום השני: מילגרו סילבר!

ריח מלא של אגבה, יחסית ניטרלי ונטול כיוון הדרי או מעושן, מיושן אבל מריח כמו שטקילה צריכה. המשקה עצמו מלטף את החלל הפה ועוטף אותו במתיקות מטורפת. עברה המתיקות ועולה ניואנס קטן של עשן. הטקילה יורדת פגז, נעימה ועגולה, מרגישה איכותית וגם הגרון מתעטף בסוכר שמגן עליו משריפת המשקה. ובמקום השלישי: דון חוליו!

ריח אגבה עשיר וחזק. קצת לימונים מבצבצים וזיכרון של ריח קליפת תפוז. מרגיש שהוסיפו לה תמצית בריח. הטקילה מעושנת מאוד בהרגשה ויורדת היטב. הטעם נטול ניואנסים של פרי הדר שהוזכר בריח. הנוזל יורד מהר וחלל הפה מתנקה מבלי שנשאר אפטר טייסט. אולי הטקילה הכי טובה שיש לצ׳ייסרים מבין השלושה. שאר הבקבוקים שנפתחו לצורך המבחן לא מביכים. מדובר בהחלט בטקילות שהן לא זולות ולא נוצרו רק לקוקטיילים או למכונות מרגריטה: סאוזה סילבר, טרס ג׳נרלסיונס, קווארבו סילבר, 1800 בלאנקו, מילגרו אספסיאל, טזון ואולמקה. זה לא משנה איך שותים טקילה. בסופו של יום האפקט הוא תמיד אותו אפקט. את הזוכה היפה אפשר לשתות על קרח עם תפוז או לימון ואפילו פול קפה. בצ׳ייסר או אפילו קפואה. ההבדל בין טקילה והשפעתה לרוב המשקאות הוא שלמרות שסגנון האפקט מובהק, חד, מהיר ושמח – אחרי שאתה מחליק אותה במורד הגרון אתה אף פעם לא יכול לדעת מה יקרה...