שמוליק וולברג שותה דון חוליו רפוסאדו, טקילה מקסיקנית, ומאזין לבילי גו'אל, תמצית האמריקניות. איך זה מסתדר? תשתו, תקשיבו
שמוליק וולברגמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
שמוליק וולברג שותה דון חוליו רפוסאדו, טקילה מקסיקנית, ומאזין לבילי גו'אל, תמצית האמריקניות. איך זה מסתדר? תשתו, תקשיבו
גילוי נאות: המדור הספציפי הזה מאפשר לי חופש. הוא לא כובל אותי לעובדות והוא לא כובל אותי לדיוק. הוא מאפשר לי להזרים מחשבות. To contemplate, אוהב את המילה הזו שפירושה להרהר וכפי שנאמר – להזרים מחשבות. הוא מאפשר לי לחקור מחדש את אוסף התקליטים שלי (הוא גדול ועליו גאוותי).
געגוע לטקילה (עטיפת התקליט) געגוע לטקילה (עטיפת התקליט)
אז אתמול לגמתי דון חוליו רפוסאדו ופתאום הפסנתר של בילי ג'ואל התנגן בדמיוני. למה? כבר אמרנו, אני לא צריך דיוק או הסבר אקדמי. ככה זה קרה. אולי בגלל שבילי ג'ואל והיצירה שלו כל כך אמריקניות והטקילה, מייצור מקסיקני, חייבת קצת\הרבה את תפוצתה לשוק האמריקני. הטקילה הפכה לחלק בלתי נפרד מהשוק האמריקני בגלל תקופת היובש, בדיוק כמו ויסקי קנדי, עת היה קל להבריח דרך היבשה אלכוהול איכותי לאמריקנים הצמאים.
דון חוליו גונזאלס אסטראדה היה בן למשפחת איכרים שגידלה אגבה. ב-1942, בהיותו בן 17, הוא פתח בעזרת משפחתו מזקקת טקילה באותו השם. כיון שהמשפחה התמחתה בגידול אגבה הם החליטו לייצר את הטקילה שלהם רק מאגבה כחולה, תת הזן הנחשב ביותר, גם בכל הנוגע לטקילות הבסיסיות. דון חוליו, האיש, חי ובועט עד עצם היום הזה. הוא בשנות התשעים לחייו ועדיין מפקח אישית על הגידול. באופן אישי דון חוליו רפוסאדו הוא המשקה החביב עלי, כשם שדרגת רפוסאדו עדיפה עלי בכל מותגי הטקילה. חלק, קצת כמו הפסנתר של בילי.
בילי ג'ואל - ניו יורקר בכל רמ"ח אבריו, חבר בהיכל התהילה של הרוק אנד רול וזוכה בחמישה פרסי גראמי מתוך 23 מועמדויות - הוא האיש שעלה לי בראש כשלגמתי דון חוליו. למה? כאמור לא יודע. רצתי הביתה ושלפתי את "הזר" (THE STRANGER), בעיני האלבום הטוב שלו והבחירה הייתה קשה. האלבום, שיצא בשנת 1977, היה ביקורת נוקבת וצינית על החלום האמריקאי המודרני ועל תרבות היאפיז, קורבנות הרדיפה אחרי מעמד וכסף ומשרתי הפוליטיקלי קורקט. והמסר מסתתר בכתיבה, בנגינה ובעיבוד מדהימים. גם אם אינך רוצה להתעסק בתכנים ובמסרים, דון חוליו רפוסאדו קטן יסדר לך חוויה רגשית בועטת בבטן. השיר שהכי בעט לי תמיד וגם עכשיו כשזה מתנגן הוא "וינה" (VIENA). אבל גם "הזר" שהוא גם שם האלבום, "סצינה במסעדה איטלקית" "ואני אוהב אותך כמו שאת" מביאים בשלמות את המסר הנוקב של בילי על התקופה המדוברת.
