חברי מועצת סנהדרינק נטשו את מרחץ הזיעה התל-אביבי לטובת ארבעים מעלות בצל באזור עמק חפר, רק כדי לשתות משהו קטן ולהמשיך הלאה. היה מהביל...
בירת החיטה הישראלית של מבשלת אלכסנדר היא בירה מאוזנת, וקלילה, שמוכנה לוותר על ריחות המסטיק-בננה שמאפיינים את הסגנון לטובת ריחות לתת, ציפורן, פרחים, ופירות, ובאותה הזדמנות להשאיר מאחור גם את הכבדות המסורתית לטובת רעננות שקשה לעמוד בפניה. יופי של בירה להתחיל אתה את היום, במיוחד ביום לוהט כמו זה שקיבל את פנינו בפארק התעשיות עמק חפר. איך אני יודע? כי התחלנו אתה את היום.
כל אחד משלושת היצרנים מצא את הכיוון שלו ויודע בדיוק מה צריך לעשות כדי להגיע אליו... (צילומים: יח"צ)
אורי שגיא, הדמות המרכזית שמאחורי מבשלת 'אלכסנדר', שאירח אותנו במרכז המבקרים של המבשלה בפארק התעשיות עמק חפר פתח בהצגת כמה נתונים כלכליים אופטימיים שמעידים על הפריחה העולמית של מבשלות הקראפט. לאחר החיטה הישראלית טעמנו את הבירה שאורי מבשל בשיתוף פעולה עם מבשלת Mikkeler מדנמרק - ממבשלות הקראפט המובילות באירופה. "הייתי שמח לבשל IPA בעצמי", הוא אמר, "אבל הקהל הישראלי עוד לא התחבר לסגנון. חוץ מזה", הוא הוסיף בצניעות, "אני לא בטוח שזה ייצא כל-כך טוב".
אלכסנדר הגדול
ה-IPA שבושלה בעמק חפר, על-פי המתכון הדני, יצאה טוב מאוד, אפילו לטעמם של אלה שלא מתחברים לסגנון. מדובר בבירה זהובה כהה, עם טעמים עשירים, מאוזנים וידידותיים במיוחד. שומרי הגחלת של בירות הקראפט אולי יטענו שהיא מסחרית מדי לטעמם, אבל הם לא קהל היעד שלה. ממש כמו ששומרי הגחלת של בירות החיטה הגרמניות, הם לא קהל היעד של בירת החיטה הישראלית.
הבירות של אלכסנדר מצליחות לייצר עניין בלי לאתגר יותר מדי את המיינסטרים, וזה, אם אתם שואלים, הכיוון שאליו מבשלות בירה בסדר הגודל הזה צריכות ללכת. 'אלגאו אוריינט לאגר' נמצאת מחוץ לזרם המרכזי. זוהי בירה שבושלה בעמק חפר מחומרי גלם גרמניים שהגיעו אליה במסגרת Allgau Orient Rally, ראלי של מכוניות ואופנועים בני עשרים שנה לפחות מגרמניה לירדן.
הבירה הבסיסית, שבושלה בן לילה היתה מתקתקה, גולמית וכיפית, אבל לא התקרבה לסטנדרטים של אלכסנדר. סיכמנו את הביקור עם כמה בירות של המבשלה שאנחנו מכירים ואוהבים: 'גרין' המוצקה ו'אמברה' המתקתקה והקלילה, ונסענו לצד השני של פארק התעשיות לבקר ביקב רקנאטי.
הצהרת כוונות
"הצהרה לגבי הכיוון של היקב", כך בחרו הייננים גיל שצברג וקובי ארביב, להגדיר את הטעימה שנפתחה עם 'יונתן 2016'. זהו בלנד רענן ופרחוני של שרדונה וקולומברד מגפנים וותיקות בכפר תבור, שהתגלה כבעל חמיצות טובה, מבנה שרירי וטעמי פרי רעננים והמשיכה אל דוגמת מכל של 'מראווי 2016'. זוכרים שבבצירים הקודמים היה מי שהתלונן שהמראווי הזה הוא יותר סיפור יפה מאשר יין? אז הבציר השלישי, כך התברר, הוא סיפור שונה לגמרי.
היין שעבר תסיסה קרה, סחיטות עדינות והתיישנות על השמרים בחביות ישנות ובמינימום מגע עם חמצן, מפגין בגרסתו הנוכחית מוצקות ונוכחות אנרגטית של פרי שלא היו שם בעבר, לצד אותה מינרליות מעניינת שתמיד היתה שם. החל מבציר 2009 יגיעו ענבי המראווי מכרם חדש שהיקב נטע בגליל, במקום ממקורות עלומים באזור בית לחם, כך שהעתיד שלו, נראה מבטיח.
אומנות קונספטואלית
את ה'ביתוני', אחיו האדום של המראווי, לפחות מבחינה קונספטואלית, טעמנו בעבר ואהבנו גם הפעם. היין מבציר 2016 שתסס באמבטיות קטנות, חצי ממנו באשכולות שלמים, היה פרחוני, פירותי ומתובל, עם מגע רך, חמיצות טובה, טעמים הרמוניים וסיומת בשלה. יין אדום אידיאלי לימים חמים. בתום הסיור במחוזות האקזוטיקה, שבנו לטעימות חבית של זנים מוכרים יותר מבציר 2016.
את הסירה אני לא יכול לשכוח. הוא נעשה מענבי חלקה בגליל העליון, והציג צבע סגול עמוק, ריחות מתונים של פירות שחורים, אדמה ופרחים, מרקם מהודק, טעמים עשבוניים וקרירים וחמיצות דקה מהסוג שקשה מאוד למצוא ביינות מהמזרח-התיכון. למרסלאן היו ריחות של פירות אדומים, עשבי תיבול ופרחים ומבנה מוצק מאוד, טעמים רעננים ונוכחות מתונה של עץ, שבאה לידי ביטוי בעיקר בסיומת.
לפטיט סירה של רקנאטי קוראים בארצות-הברית 'איזראלי ברביקיו ווין'. הטעמים העשירים והמבנה העסיסי שלו גרמו לנו להבין למה. הקריניאן היה בשרני ועשיר, עם טעמים וריחות של פירות אדומים, אדמה, טבק ועלים יבשים. סיימנו עם ספיישל רזרב 2015 שהיה מאופק, פרחוני וקליל, ממש כמו הכיוון שאליו הולך היקב, ואז נסענו ליקב 'ויתקין'.
שבתות וחגים
עבור חלק מאתנו זה היה הביקור הראשון במבנה החדש של היקב, ליד גשר הצבים שמעל נחל אלכסנדר, אבל גם למי שביקר שם יותר מפעם אחת לא היה על מה להתלונן. היינן אסף פז, שלקח אותנו לסיור מקדים בחדר המכלים, סיפר שלהשקעה האדירה בציוד שהיו חלק מהפיכתו של היקב לכשר - אחרי הכל צריך להשקיע במערכות אוטומטיות שמורשות לטפל ביין גם בשבתות ובחגים - יש גם לא מעט יתרונות שלא קשורים לקיום מצוות. אם כבר משקיעים במכלים שומרי שבת, אז למה שהם לא יהיו מבודדים כמו שצריך ונוחים לעבודה. עוד בימיו הראשונים של היקב, בחצר בית המשפחה שבכפר ויתקין, נעשו בו יינות לבנים וורודים, והיום הם מהווים כמחצית מהייצור השנתי של היקב, שמסתכם בכמאה אלף בקבוקים.
הטעימה יצאה לדרך עם 'מסע לבן 2016', יין רענן וקצת ארומטי, אבל לא מתוק בכלל, שנעשה מחמישה זנים לבנים: ויונייה, קולומברד, גוורצטרמינר, רוסאן וגרנאש לבן, ושתמיד כיף להתחיל אתו. את הגרנאש הלבן הזני, יין די נדיר במקומותינו, אסף עושה בצורה קצת שונה מהמקובל בעולם ובמקום לקחת אותו לצד הבשל והעשיר, מחדד אותו עם חמיצות חותכת ומרירות קלה שמשתלבות במבנה העשיר ובריחות הירקרקים-מינרליים, שאפשר למצוא כמעט בכל הלבנים של ויתקין. הכיוון המובהק הזה שנשמר גם על רקע טעמי ההדרים של הגוורצטרמינר היבש וריחות הפרי האדום הטרי של הרוזה.
תעודת מסע
גם האדומים שמרו על כיוון ברור שמשלב בין עושר ועסיסיות לרכות ומורכבות. היו שם: 'מסע אדום 2015', בלנד של קריניאן, גראנאש, סירה וקברנה פרנק, עם ריחות עשירים ומתובלים של דובדבנים חמוצים, שוקולד, תבלינים וקליפות הדרים, 'גרנאש 2014', יין מרגש עם ריחות פרחוניים ועשבוניים, גוף מלא וסיומת ארוכה, שנעשה מענבי כרם לא מושקה באזור אלונה, 'קריניאן 2015', הקריניאן הכשר הראשון של היקב, שהיה עשבוני ובשל , בלי להעיק, 'קריניאן 2013' בשל ומאוזן, ו'קברנה פרנק 2014' עוצמתי ומרשים.
בקבוק של 'קריניאן 2005' שגם שתיים-עשרה שנה לאחר הבציר נשאר מחובר והרמוני עם חמיצות טובה ומבנה נהדר, הוכיח שהיינות הללו גם יודעים להתיישן מצוין. היין האחרון לאותו יום, 'פטיט סירה 2011', התגלה כמפלצת של פרי בשל, אבל האיזון, ההרמוניה והרעננות שתמכו במבנה הרחב והטעמים העשירים, היו המשך ישיר לסגנון הלא מתלהם של ויתקין.
בשורה התחתונה, סיור הזה היה די אקלקטי: מבשלת קראפט, יקב מסחרי גדול ויקב משפחתי, אבל מעבר למיקום הגיאוגרפי בין שלוש התחנות הללו יש כאן מכנה משותף: כל אחד משלושת היצרנים מצא את הכיוון שלו, יודע בדיוק מה צריך לעשות כדי להגיע אליו, ויחד עם זאת לא מפסיק לשפר ולשכלל את העשייה, מבישול לבישול ומבציר לבציר. ואם אלה לא שלוש סיבות ממש טובות להיכנס לאוטו ולפרגן לעצמכם נסיעה לכיוון עמק חפר, אני לא יודע מה כן.