ניר קיפניס, איש של ויסקי, מסביר למה דווקא בשיא החורף קורה שגם גבר נאמן מטבעו מרגיש צורך לגוון
כמו רוב חובבי הוויסקי, תמיד אהבתי את החורף – זה שבו אפשר להוריד מהמדף את הרכישות האחרונות מהדיוטי-פרי ולנצל את מעט הימים הקרירים באמת, כדי ללגום את הוויסקי בטמפרטורת החדר. בשאר הזמן, ואני יודע שיש חובבי וויסקי שרואים בכך כפירה בעיקר, אבל בתשעה מתוך שנים-עשר חודשי השנה, אני מעדיף וויסקי זול יחסית מפוצץ בקרח (רצוי בהיי-בול כמו לונג-דרינק), עם מעט מים שמשחררים את הסודות שאצורים בו עד שפתאום כל המשפטים על "פרחוניות", "פירות יבשים", "טופי" ועוד, משפטים שבמשך השנה נמוגים ב-30 מעלות החום שלנו ו-80 אחוזי הלחות, מקבלים משמעות אמיתית, כאילו אני יושב על אחד ממצוקי ההיי-לנד ולא על רחוב קינג ג'ורג'.
גם החורף, כמו כל חורף, הגשם הראשון הביא איתו הרגלים ישנים, והעין החלה לרדוף אחרי ה"גלנים" השונים במדף, אך האמת היא שבשנים האחרונות, הסיפור השתנה מעט. בקיצור, הנה וידוי: דווקא בשיא ימי החורף, במיוחד בסוערים שבהם, אני זונח את הוויסקי היוקרתי לטובת הצ'יפ דייט מהפריזר ומעדיף וודקה קפואה על פני כל דבר אחר, במיוחד עם הארוחות הכבדות של שבת בצהריים. על השולחן: סיר עם צ'ולנט, חזרת, מטיאס, איקרה, סלט ביצים, כבד קצוץ וחלה טובה. בחוץ מצליף הגשם על הזגוגיות, ואני, בין ביס מה"קישקע" לכפית חזרת שעולה ישר במעלה האף, מוכרח לשלוף מהמקפיא את בקבוק ה"סטולי", ה"פינלנדיה" או ה"סמירנוף", לפזר על השולחן כוסות צ'ייסר כמספר הסועדים – ולהרטיב כל ביס שני בלגימה מהירה.
לא יין איכותי, לא הבירה אהובתי, לא הוויסקי שמלווה אותי נאמנה במשך כל ימות השנה, אלא אותה נסיכת-קרח ממזרח-אירופה, השקופה, הקפואה – צוננת כמו סוכנת ק.ג.ב בסרטי ג'יימס בונד, אבל סוערת ומבעירה את הקרביים באש אחרי כל נשיקה.
איפה היינו? אה, כן – ליד הסיר עם הצ'ולנט, בין המטיאס לחזרת, מקום שבו גם גברים אמיתיים נפתחים רגשית, משפילים מבט לעבר כוס הלואו-בול של הוויסקי, ומקווים שהיא תבין שלמרות שהיא נותרה אהבת אמת, הרי שיש ימים שבהם גבר צריך גם אלטרנטיבה – ולו רק בשביל שיוכל לחזור לבסוף הביתה.