קיפניס על הבקבוק עם שלושת הקופים והמחווה היפה לגווארדיה הישנה של תעשיית הוויסקי
לקראת סוף שנת 2004 הגעתי לראשונה לסקוטלנד. אמנם באיחור לא אופנתי ביחס לחובב וויסקי כמוני, אבל במטרה להפיק מחמישה ימים בלב הספייסייד את המיטב (אל דאגה, מאז ביקרתי שם עוד שש או שבע פעמים, כי את המיטב של האזור הזה, קשה להפיק בפעם אחת...). את אחד הימים הקדשנו, חבריי ואני, ליום מרוכז בגלנפידיך ובבלוויני. יום שכלל לא רק סיורים בשתי המזקקות, אלא גם ארוחת צהריים עם דייב סטיוארט, המאסטר-בלנדר האגדי של המזקקה וכמובן – טעימה של כל מה שיש למשפחת גרנט המורחבת להציע. (במילים אחרות: אני לא זוכר איך הגעתי בחזרה לטירת גלנליווט שאותה שכרנו למשך אותו שבוע).
אם מגלנפידיך התפעלתי, הרי שבבלוויני התאהבתי מיד: מזקקה קטנה, איכותית וכיפית כל-כך! ממש מזקקת-בוטיק לצידה של אחותה הענקית עם סמל האייל. בבלוויני התנסיתי בפעם הראשונה בהפיכה של גרגרי שעורה בעזרת את חפירה, מלאכה שמעט נכחדה מן העולם אל מול הטכנולוגיה החדישה. מה אומר לכם? אני לא בדיוק איש קטן וחלשלוש, אבל אחרי שלושה-ארבעה אתים עם שעורה רטובה, סימנתי שאני זקוק לחילוף, שלא לומר לחילוץ. הפועלים המקומיים חייכו. זו כנראה לא הפעם הראשונה שתייר גדול מימדים משחק אותה אבדאי ושואל מהם את האת, רק כדי להודות בתבוסתו מקץ פחות מחצי דקה. בזריזות מבהילה ממש הם ביצעו את מה שלי היה כל כך קשה, ואני למדתי את השיעור שלי: לא להתעסק עם מקצוענים – כי מה שנכון בפוקר, נכון גם בוויסקי.