מיסטר ג'ק וליידי האני: "איט וויט" בגליל

גל סידס העמיס את האישה ויחד הם נטשו את העיר הגדולה ועלו צפונה לארוחת "איט וויט" מפנקת בבוסתן הגליל. לפעמים כוסית של ג'ק דניאל'ס זה כל מה שאתה צריך כדי להרגיש בבית...

ברכבת, בדרך צפונה לארוחת "איט וויט", נזכרתי בסיפור על ג'ספר ניוטון (ג'ק) דניאל איש קטן, חרוץ וקשה-עורף. האגדה מספרת שמדי יום ביומו היה ג'ק מתעורר עוד לפני הציפורים ומגיע לעבודה, אל מפעל הוויסקי שלו. בוקר אחד כשהגיע כהרגלו לפני כולם ודרש להוציא דבר מה מהכספת הגדולה והשחורה (שקיימת עד היום במשרד בלינצ'בורג), לא הצליח לפתוח אותה ובכעסו בעט בה בכל הכוח עד שחטף את ה"בוב מארלי" - פצע בבוהן שיוביל מאוחר יותר לזיהום שיעלה לו בחייו. לסיפור הזה, ממש כפי שמספרים אותו עד היום בערבות טנסי יש רק מוסר השכל אחד: לא לקום מוקדם בבוקר. אז יצאנו לארוחת ערב.

"מיסטר ג'ק וליידי האני" הוא פרויקט מגניב ביותר, ארוחת "איט וויט", כן, מהסוג שבו אתה מגיע לאנשים זרים הביתה ואוכל אצלם בסלון יחד עם אנשים זרים נוספים, בשיתוף פעולה עם המותג ג'ק דניאל'ס ו'אוצרות הגליל' - מיזם פילנתרופי של רעיה שטראוס לקידום עסקים בגליל המערבי. איך זה בא לידי ביטוי? אוכלים אוכל שבישלו אותו עם וויסקי, שותים וויסקי לאורך כל הערב ומשתדלים לדבר על זה בצורה רהוטה. לכאורה, נשמע כמו כל שאר ארוחות הערב שלי בשבוע, חוץ מדבר אחד קטן - כל הכיף הזה מתרחש במקום שנקרא 'סטודיו אוכל', במקום שנקרא בוסתן הגליל.

אני לא ידעתי שיש דבר כזה שנקרא בוסתן הגליל. לא אשקר לכם – רק לעתים רחוקות אני עוזב את הרדיוס ההדוק סביב דירתי החמימה שבמרכז תל-אביב בשביל אוכל, ולא דרך נתב"ג. אבל יודעים מה - אם כבר אפשר גם לחבר לזה איזה צימר באזור שאפשר לדדות אליו שיכור מוויסקי, להתעורר למחרת בבוקר, ליפול על איזה כנאפה קטנה, לחזור לציוויליזציה ולקרוא לזה יום חופש, אז למה לא?

אז הודעתי ליפה שלי שתארוז תיק קטן, כי נוסעים לצימר, והיא כמובן מיד ענתה: "איפה הקאץ', מה לך ולצימר?!". כשהסברתי לה את הגיים-פלאן היא כבר מצאה בעצמה את נקודת ההשקה (וויסקי), ועלינו על רכבת צפונה.

עידן ואביחי הם שני חבר'ה צעירים מהגליל, שעבדו במסעדות בעבר, בתל-אביב ומחוצה לה, והחליטו, לאור המאבק ההולך ומתגבר הנקרא "להיות מסעדן בישראל", לצאת מהלופ. הם הבינו שחוויה בסגנון "איט וויט" מאפשרת להם לקבוע את הכללים ולהיות בשליטה של 100% כשהם מארחים לארוחת ערב. המקום שלהם נקרא 'סטודיו אוכל' - חלל רחב ידיים ונעים בין עצי אקליפטוס ומדשאות, ונמצא במרחק אסטרטגי ביותר מהצימר שלנו.

בשעה שמונה וחמישה בערב, מחוץ לסטודיו, קבוצה גדולה של אורחים עומדת בחוץ ושותה את הדרינק הראשון של הערב - קוקטייל חמצמץ על בסיס ג'ק דניאל'ס דבש בניחוח תפוזי ביותר. נראה שהרבה מאוד מהאורחים מכירים אחד את השני. אני, כמובן, לא הכרתי אף אחד.

אחרי עוד קוקטייל או שניים, כמה לחיצות ידיים וסיגריה, היינו מוכנים להתיישב. רק מול השולחן קלטתי מה בעצם קורה פה – לנו, התל-אביבים, יש כל-כך הרבה מסעדות במלאי, שלך בכלל תמצא זמן לשבת אצל מישהו לאכול "איט וויט", אבל מסתבר שפה התמונה היא שונה לגמרי. שעה ארבעים וחמש ברכבת ממרכז תל-אביב ואתה מוצא את עצמך במקום שבו אם אתה במקרה חובב מזון מקומי, כנראה שזוהי אחת הדרכים הכי טובות שלך לחדש ולרענן את מה שאתה רגיל לאכול.

מאוחר יותר הבנתי שכולם פה מכירים את כולם, כי מדובר בעצם בקליקה של "איט וויט" שנפגשת גם במקומות אחרים. עוד דבר שכנראה תמיד הפחיד אותי בכל מה שקשור ל"איט וויט" הוא להגיע למקום שבו אני צריך לשלם על אוכל ולקבל אוכל מרושל. אוכל מרושל אני יכול להכין בעצמי, תודה רבה, אבל זו לא היתה התמונה פה. עידן ואביחי תפרו תפריט לעילא, שהתקדם בקצב נעים ונכון, כאשר אליעד, מנהל המותג ג'ק דניאל'ס, משדך כוסיות וויסקי שונות לכל מנה, ולעתים קרובות גם מפנק בין המנות.

זה לא כל-כך פשוט להצמיד מנות לוויסקי, בייחוד אחד עם גוף מלא כמו ג'ק דניאל'ס שהמתיקות והעץ שבו מורגשים תמיד, לאורך כל הקטלוג. הארוחה התחילה בצורה הלגמרי אהובה עליי ביותר – נאים: קובנייה קצוצה דק מאוד עם חלמון כבוש בג'ק דניאל'ס, ואחרי זה טרטר של שרימפס אדמדם ומתקתק כמו שיש לפעמים בתחילת החורף, שבמקרה הזה בחרתי קודם להעמיס על חתיכת פוקאצ'ה חמה, ורק אז לטעום מהשיפון סינגל בארל שהוגש לצדה.

המתכון של המשקה הזה קיים משנת 1866 ועכשיו הם מקימים אותו לתחייה וטוב שכך, כי מדובר בוויסקי מעניין ביותר ששומר על ארומות השיפון ועדיין מביא בלי שום בושה את האופי של ג'ק דניאל'ס לפה וגם לאף. אחרי זה הגיע הבשר, רוסטביף של סינטה ואחריו שוק טלה עם טורטליני ממולא בארטישוק ופטריות פורצ'יני. שמחתי מאוד מהתפריט שעידן ואביחי בחרו להגיש שכלל 3 מנות בשר ומנת שרימפס אחת - זו ארוחת ערב שאני אישית אשמח לאכול כל ערב. אלו היו מנות טעימות עם טעמים גדולים שהלכו מצוין עם הוויסקי בצד.

הקינוחים הגיעו על הבר בטכניקה שכבר ראיתי בסלון של מישהו אחר והיו שם כל מיני הפתעות: קפואות, שוקולדיות, מתפצחות ונימוחות. אבל אני בשלב הזה כבר שתיתי וויסקי מכוס של יין.

בעודי מדדה בחזרה אל הצימר בשדרת האקליפטוסים היפה שבמושב בוסתן הגליל חשבתי לעצמי שוב על אלו שמבשלים במטבח לקהל כמעט קבוע, ומצד שני - על החבורות שמגיעות מכל האזור כדי להשתתף בארוחות האלה, כמעט כמו סוג של מפגש קבוע. וכמה זה נחמד, וכמה זה שונה משוק האוכל הענקי שיש לנו כאן בתל-אביב. פתאום זה דווקא מרגיש יותר אינטימי יחסית לבית של מישהו זר.