חיליק גורפינקל מרחיב את גבולות הגזרה ומנסה לשדך בין וויסקי למתוקים, והפעם: סינגל מאלט 'לפרויג סלקט' ושוקולד 'לינדט' 99% מוצקי קקאו...
לפני המון שנים, יותר מכפי שאני רוצה או יכול לזכור, הייתי עוזר עריכה. זה היה קצת אחרי הצבא והעולם עוד השתמש בפילם ותפקידי בו היה להדביק אותם מהצד השני, זה שהעורך עצמו הדביק, אחרי שחתך את צדו הראשון. דאבל-ספלייס, קראו לפעולה הזו בשפה המקצועית של חדרי העריכה. הדבקה כפולה. העורך היה פיטר בויל (לא השחקן) ולעוזרו קראו כריס בלנדן. הנה, אני עוד זוכר דברים. למרות מה שהם לימדו אותי. ומה שהם לימדו אותי היה לשתות. אבל בוא נחכה רגע עם החבר לפרויג.
ידעתי כמובן לשתות גם קודם, אבל זו היתה השתלמות מקצועית מיוחדת במינה. שני האנגלים הללו שתו כאילו אין מחר ואין ליכוד בעולם. וכבר אז היה. היינו מפרקים יחדיו בקבוקי 'הר חרמון' לבן, אמרתי לכם שזה היה מזמן, בחוף המערבי, היום מאנטה ריי. בהפסקת הצהריים במזנון של חלפון ליד אולפני 'גבע' הי"ד, היינו שותים גולדסטאר. גם בחדר העריכה שתינו. היה להם מין וויסקי מוזר כזה. כשחזרו ללונדון הם השאירו לי חצי בקבוק ממנו. ואני חשבתי שתפסתי אלוהים בביצים.
לפרויג קראו לוויסקי הזה. עדיין קוראים לו, אבל איך אמר פעם רינגו סטאר:
.No, no, no, no" "...I don’t drink it no more
ולא בגלל שהוא לא טעים, או לא מספיק שווה. לפרויג מהאי איילה, אי שכל הוויסקי שלו מוזר ועוצמתי ומעושן, הוא וויסקי מיתולוגי ממש. מייצרים אותו על האי משנת 1815, לא פחות, וגם באי שבו כל מזקקה היא אגדה - בואומור, לאגבולין, ארדבג, ברוכלאדי, קאול איילה, בונהאבן - זה כל מה שיש חוץ מהחבר הנ"ל, לפרויג נחשב עדיין כאגדה בין אגדות.
קיצוני בקטע טוב
אז נכון, זה מוזר, ומרתק ומאתגר ומיוחד, אבל אני כבר לא אותו צעיר מתלהב שהייתי וקשה לי עם זה, ובינינו, עם כל השאר גם כן. כך לפחות חשבתי עד שחזרתי, לכבוד המדור הזה, אל הלפרויג הקשיש והטוב. בעצם לא אל הלפרויג הישן והטוב בן העשר, אלא לאחיו מבית היוצר המטורלל הזה, לפרויג סלקט, שם המרמז על בחירה מורכבת של שלל חביות אמריקניות ואירופיות, גדולות וקטנות, של שרי ושל ברבן ובקיצור בלגאן גדול.
יוצריו מדברים על ניחוחות של כבול - אותו בוץ מאובן שעליו מתייבשת השעורה המונבטת, ושל פירות אדומים, מרציפן, ליים ופרחים, ירחם השם. בטעם הם מזהים שוב כבול (טעמתם פעם בוץ) ו… אפר. בינגו. אז טעמתי ורחרחתי גם אני. מה אומר ומה אדבר, הפתעה גדולה. הרבה פחות מעושן ותרופתי מבן העשר הקלאסי, הרבה יותר מאופק ומזכיר סינגל מאלטים אחרים והרבה יותר מאופקים ומסורתיים, ובעיקר - טעים לאללה. יש עדיין עשן ושריפה, אבל כבר לא כל עיירתנו עולה באש, רק בית-הכנסת. ומכיוון שמדובר כנראה בכנסייה בכלל, למי אכפת. בקיצור, הפתעה גדולה וטובה עד מאד.
משהו שחייבים לנסות
אל הוויסקי המיתולוגי הזה, במהדורתו המוצלחת, צירפתי ממתק לא פחות מיתולוגי, שוקולד לינדט אהובי, בגרסה חדשה גם היא, לפחות במקומותינו, ולשם שינוי, בניגוד לוויסקי שלצדה, קיצונית עוד יותר מקודמותיה. לינדט 99% מוצקי קקאו. ושוב, מה אומר ומה אדבר. נער הייתי וגם זקנתי, שוקולד זללתי ואף טחנתי, לינדט דגמתי ואף תקעתי. אבל ככה. מדובר בממתק, אם אפשר בכלל לקרוא לזה כך, הכי מוזר וקיצוני שטעמתי מימי.
אפס מתיקות, חמיצות מטורפת ובעיקר מרירות חסרת תקדים. זה מגיע בחבילות שנראות רגילות, רק שבפנים מחכים רק 50 גרם שוקולד במקום מאה, אבל באותו מחיר גבוה. ותאמינו לי שזה מספיק. הקוביות הזעירות להפליא מתחבאות בתוך אריזה פנימית מהודרת לאללה ואחרי שתיים אתם תבקשו רחמים. לא הייתי מאמין ששלוק מהלפרויג יהיה מנוחה מהשוקולד, ולא להיפך, אבל זה בדיוק מה שקרה. השם ירחם.
לא בטוח שזה מה שהרופא רשם לכם ליום-יום, אם כי שוקולד נקי כזה, ללא סוכר כמעט, הוא דבר בריא מאד, כך לפחות נדמה לי, אבל פעם אחת לפחות אתם חייבים לנסות את זה. לפחות אם אתם מכורים לשוקולד בכלל, וללינדט בפרט, כמוני. כנ"ל לגבי הלפרויג שאני ממליץ בחום לטעום גם את גרסתו הרגילה והפסיכוטית ולמי שיש לו זיכרונות מרים ממנה, שינסה גם את החדשה. תהיו חזקים.