מומלץ בחום: בושמילס

לכבוד החורף בוחרים חברי מועצת סנהדרינק את הדרינק החום שעושה להם חם בלב. והפעם: אבירם כץ עם בושמילס...

"סליחה שצחקתי", אמרה לנו הברמנית הצעירה, "פשוט אמרתם 'טבריה' ו'חיי לילה' באותו המשפט. אתם בטח מתל-אביב אתם, הא?". תמיד כשהם שואלים אותך את זה, הצפוניים האלו, אתה לא יודע אם זה נאמר מתוך זלזול או קנאה. אפשר לחשוב מה כבר רצינו, ניסיתי להסביר לה. לא צריך עכשיו מועדונים, לא מחפשים כיוון לסמים, לא זיון, לא בר מפוצץ ורועש. רק מקום נעים לשבת בו, רצוי עם איזה ברז בירה.

היא אוהבת אותו עם קרח, ואני אוהב אותה כשהיא שותה את הבושמילס הזה עם קרח... (צילום: יח"צ)

מיכלי שותה בושמילס. היא אוהבת אותו עם קרח, ואני אוהב אותה כשהיא שותה את הבושמילס עם קרח... (צילום: יח"צ) "אבל יום שני היום...", היתה התשובה. אנחנו בבר של אחד המלונות היקרים והנחשבים בצפון, אבל הבר הזה - שגם ככה אנחנו הזוג היחיד בו - נסגר ב-23:00, ואנחנו רק רצינו עוד בירה קטנה, ואיזו זופה, כי להיכנס למיטה לפני חצות - זה לא משהו שאנחנו באמת יודעים לעשות. אבל מסתבר שלפחות ביום שני, ובמרחק סביר של הליכה, אין שום דבר רלוונטי בטבריה. אם כך נותרה בפנינו רק ברירה אחת: לנצל כל דקה פנויה עד השעה אחת-עשרה ולהערות לקרבנו עוד ועוד וויסקי, כדי שנצליח לפחות להעביר את הלילה.

מיכלי שותה בושמילס. לא משנה לה המבחר הנאה (בוודאי ביחס לטבריה...) של הסינגל מאלטים על הבר. היא אוהבת בושמילס, והיא אוהבת אותו עם קרח, ואני אוהב אותה כשהיא שותה את הבושמילס הזה עם קרח. אולי בגלל שאני לא כזה שתיין גדול של וויסקי, ובשילוב עם יצר סקרנות בריא, אני אוהב לשחק בין הבקבוקים ולנסות דברים חדשים או דברים שמזמן לא שתיתי. אבל מיכל שותה בושמילס, ולא באמת מעניין אותה מה עוד יש על המדף, ואני תמיד מעריך, ואולי קצת מקנא, באנשים כאלו. כשאני מפנה את תשומת ליבה ואומר לה בניסיון פתטי להרשים: "תראי, יש גם בלאק בוש", מפרגן לה עאלק שתתפנק על גרסה משופרת, היא עונה שהיא לא שותה בלאקבוש "כי זה לא בושמילס. ואני שותה בושמילס מאז שאני שותה, עוד מירושלים. זה מה שאני שותה וזהו". אחרי שטיילתי במחוזות הסינגל מאלט, הצטרפתי גם אני לבושמילס בכוסית האחרונה. יש משהו מאוד משחרר בוויסקי אירי פשוט על קרח, אחרי כמה סיבובים של משקאות מתוחכמים וכבדים (שלא לדבר על הדרכת יין שהייתי צריך להעביר עוד קודם לכן). וואלה, טעים הבושמילס הזה. יורד טוב, אבל לא שוכח לשרוט קצת את הגרון. נו, עד כמה שוויסקי אירי יודע לשרוט. שריטה של ציפורניים אחרי מניקור. ואז ביקשנו חשבון. ושם הופיע, לצד הסינגלים שלי: בלאקבוש. 5 או 6 מנות. 50 שקל למנה (!). קראנו לברמנית הנחמדה שלנו, וניסינו, באמת שניסינו, להסביר לה ששתינו בושמילס, הרגיל, הפשוט, שאנחנו אוהבים כל-כך, ולא את הבלאק, ושאפילו בתל-אביב, העיר הסנובית והיקרה הזו אף אחד לא גובה שם 50 שקל על בוש. "אני יודעת", היא ענתה, "אבל אין לי כפתור במחשב לבושמילס. זה כנראה חדש כאן, אז הייתי צריכה לחייב על בלאקבוש". היגיון של טבריינים, לך תבין. שילמנו בשמחה, אחרי הכל - מה זה עוד 500 שקל בשביל סיפור אחד טוב...