שונאים סיפור אהבה: ג'וני ואני, סיפור אהבה

חברי מועצת סנהדרינק על הדרינק שגרם להם לאהוב או לשנוא יותר מתמיד. פרויקט מיוחד לט"ו באב…

ניר קיפניס על הערב החורפי ההוא בו ראה לראשונה את טל חוטינר בחצאית והתאהב מעל הראש. בג'וני ווקר, רק שיהיה פה ברור...

בכל אשם טל חוטינר. היום חוטינר הוא הבעלים הגאה של השישקו והסרווסריה, אבל אי-שם באותם ימים הוא עבד עבור IBBLS - היבואן הרשמי של ג'וני ווקר בישראל, כשגריר ג'וני ווקר למזרח-התיכון. ומאחר שירדן, מצרים, לבנון וסוריה לא התלהבו מהעובדה שישראלי בחצאית ירצה בפניהם, הוא מיקד את פעילותו בעיקר בישראל המכונה מדינה.

יכול להיות בהחלט שכל זה התחבר ליצירת רפלקס-מותנה חיובי בכל פעם שמישהו מדבר על "ג'וני"... (צילומים: יח"צ) בסוף שנת 2002 מצאתי את עצמי מחשב את מסלול חיי מחדש (ביטוי שעוד לא היה שגור אז, בעגה שלפני ה"ווייז", כפי שהוא היום). באותם חודשים היה נדמה כי האפיק המקצועי שלי, חיי הנישואים שלי וכל מה שקבוע בחייו של אדם בן 33 ועלול להשתבש - אכן השתבש עבורי. ואז הגיעה ההזמנה לסדנת ה"מרכיבים" של ג'וני ווקר. מדובר בשיטת שיווק גאונית: הרי לכל אחד מאתנו יש את "החבר שמבין", זה שמילתו חזקה יותר מכל פרסומת: אתה יכול לראות בטלוויזיה פרסומת לרכב שמלהיבה אותך, אבל אם החבר שלך שמבין במכוניות, יניח יד על כתפך אחרי שתי בירות בפאב ויאמר: "אחי, עזוב אותך מהפולקסוואגן. זה אחלה אוטו, אבל לך על המאזדה" - אין סיכוי שתשבור לו את המילה. כך, בהתאם, יש לכולנו את החבר "שמבין": במחשבים, בנדל"ן, בפיננסים, בטיסות ובעוד תחומים שמהם עשויים החיים. לכן אהבתי מאוד את העובדה שג'וני ווקר החליטו להכשיר "מובילי דעה" כדי שיהיו נושאי הבשורה, ובינינו, לא פחות מכך התלהבתי מהעובדה שהם ראו בי מוביל שכזה... כך מצאנו את עצמנו, בערב חורפי אחד בנמל תל-אביב, עוד לפני שנהיה המוני כל-כך, יושבים נרגשים מול חוטינר, לבוש בחצאית משובצת, מעונב ומכופתר בתוך ז'קט קצר, כדי שילמד אותנו על המרכיבים של ג'וני.

למרות שהתראינו כבר פה ושם סביב סצנת האלכוהול המקומית, זאת היתה היכרותנו הרשמית הראשונה: "אתה העיתונאי היחיד שכותב על אלכוהול שאני מסוגל לקרוא את מה שהוא כותב", שח לי כבוד השגריר. אני לא יודע אם באמת חשב כך או שאולי רק ביקש להחמיא לי, אבל אם היה זה טריק ביחסי-ציבור, הרי שהוא עובד לו עד היום... עוד הרבה לפני כן היה וויסקי המשקה שלי מיום שעמדתי על דעתי כצרכן אלכוהול. ואפשר בהחלט לומר שמדובר בשריד מתקופה פלצנית יותר של חיי, כיוון שבדיעבד קשה לי לומר איך אני, חובב בירות לאגר פשוטות, משקאות בסיסיים ואוכל מסורתי, לא ביקשתי לעצמי את קרבתו של משקה נגיש יותר, אבל העובדה היא שוויסקי התחבב עלי עוד בטרם ניצלתי חופן "גימלים" שניתנו לי אחרי ששברתי את הרגל בצבא, כדי ללמוד בקורס הברמנים הראשון שפתח גדי אבקסיס (לימים "ברטנדר") בחיפה. כבר אז ידעתי שוויסקי הוא המשקה שלי. למדתי להבחין בין סינגל-מאלט (שהיה קיים אז בישראל בשלוש צורות בלבד: גלנפידיך, גלנליווט וגלנמורנג'י) לבלנדד, קראתי בשקיקה רשמי סיור של רון מייברג ואמנון דנקנר בסקוטלנד (ב"חדשות" המנוח, אי-שם בסוף האייטיז) - וחלמתי על טירות רחוקות, מעיינות מפכים, פרות שעירות (טוב, זה לא היה חסר לי, אחרי הכל הייתי נח"לאי - ומי שלא ראה נח"לאית בסוף השל"ת, לא ראה פרה שעירה מימיו), וכמובן - וויסקי ענברי שנחלץ מהחבית אחרי שנים ארוכות רק כדי לשמח אותי. אני אפילו לא סגור על תכניה של אותה הרצאה. אני די משוכנע שחוטינר ניסה ללמד אותנו להבדיל בין טעמים מעושנים שמקורם בכבול, טעמי ים וטעמי יוד ושאר ירקות, על גבי צלחת עם פירות יבשים, פרחים, גפרור שרוף ופלסטרים, אבל יכול להיות שהתערבבו לי קצת כל הסדנאות שבהן השתתפתי באותה תקופה. מה שאני כן זוכר, הוא שיצאתי מההרצאה גם שיכור למדי וגם חובב וויסקי, אבל ייתכן שזה היה קשור גם לפרטנרית שהבאתי איתי באותו ערב לנמל, צעירה ממני בעשור ויפה עד כאב. כך שיכול להיות בהחלט שכל זה התחבר ליצירת רפלקס-מותנה חיובי בכל פעם שמישהו מדבר על "ג'וני". הרבה מים זרמו בנהר ה"ספיי" מאז אותו היום: ביקרתי כבר פעמים רבות בסקוטלנד וטעמתי את הטובים שבמותגי הוויסקי ישר מחביותיהם, אבל לעולם אכיר תודה להרצאה ההיא, אי-שם בחורף 2002, שהפכה אותי לחובב וויסקי עם תעודות, עניין שלא מרפה ממני עד היום - אלא כאשר אני משווה לנגד עיני את דמותו של חוטינר ידידנו בחצאית, ואז - נדמה לי שאין מספיק אלכוהול בעולם...