אייסברג: וויסקי און דה רוקס

משקאות "חומים" נחשבים לרוב למשקאות חמים, אבל זה לא אומר שחובבי הוויסקי והקוניאק צריכים לנטוש אותם, רק להתאים אותם לקיץ הישראלי...

לפני שבע שנים בדיוק, ישבנו, מר חוטינר ואני, במזקקת בושמיל'ס לארוחת ערב חגיגית לציון 400 שנים למזקקה. מאחר שלאירופאים יש כנראה חסך עקב מחסור בתנועות נוער, חילקו את המסובים לשולחנות נפרדים - שלא על-פי ארצות המוצא - כדי ליצור "מינגלינג" ואני, תחת לשבת לצד החוט וליד עוד משתתף אגדי שזכה לכינוי "השועל", מצאתי את עצמי לכוד בין אוהד ליברפול שלא הבין אפילו כמה קרוב היה למוות באותו הערב, לבין איזו עיתונאית פורטוגלית שלא ממש הבדילה בין וויסקי לפינה-קולדה...

עכשיו אני יודע שכמה פלצני וויסקי נאנחים מעומק הכבד לנוכח נכונותי להשחית את הנוזל היקר שלי לשווא... (צילומים: יח"צ)

אני יודע שכמה פלצני וויסקי נאנחים מעומק הכבד לנוכח נכונותי להשחית את הנוזל היקר שלי לשווא...(צילומים: יח"צ) הייתם מצפים בוודאי שאמצא את מקלטי בבקבוקי הבושמיל'ס שהיו מפוזרים כמים מינרליים על כל שולחן (סתם. אני מגזים. לא היו כל-כך הרבה בקבוקים של מים...), אלא שאז התעוררה בעיה אחרת: וויסקי היה בשפע, אבל איפה הקרח שלי לעזאזל? להימנעותם של הצפון-אירים מקרח יש גם סיבה היסטורית: הטיטאניק, שערבוב שלה עם קרח גרם לאחד האסונות הידועים בתולדות התעבורה, נבנתה במספנות בבלפאסט, מה שהותיר כתם קטן על יכולותיהם התעשייתיות של הצפון-אירים, שעד היום מכחישים מצדם כל קשר לפרשה.

"כשהיא יצאה מכאן היא היתה בסדר גמור", אומרים האירים, כאילו אירע האסון בשבוע שעבר ולא לפני יותר ממאה שנים. בכל מקרה, כנראה שמצוקת קרח הורגשה גם בגזרתו של מר חוטינר, כי בשלב כלשהו, נטשנו בגסות ישראלית אופיינית, כל אחד את מקום הישיבה האינטרקונטיננטלי שלו ויצאנו אל הבר שבחוץ, מקום שבו ברמן חביב ממוצא פולני גילה לנו אמבטיה של קרח. רצה הגורל, ושבנו אל האולם הגדול, דווקא כשהשתררו בו כמה שניות של שקט, בין ארוחת הערב לתכנית האמנותית (לא אגלה לכם מי משנינו מצא את עצמו בהמשך על הבמה, מנסה לרקוד ריקודי עם איריים שכמעט עלו לבת-זוגו האירית בהפיכת כפות רגליה היפות לסנפירים במידה 49, ורק אציין שזה לא הייתי אני!), כשכל אחד מאתנו מחבק, מלבד בקבוק בלאקבוש, גם דלי קטן של קרח, שלפחות במקרה שלי שיווה לי מראה של הגרסה השיכורה מהטוסיק של פו הדוב וצנצנת הדבש. האינסידנט גרר לא מעט שאלות בסגנון של: "למה אתם מפוצצים את הוויסקי בכל-כך הרבה קרח?". וכך, מאחר שענייני החוץ של מדינת ישראל יקרים לליבנו כאילו היינו השרה חוטובלי לפחות, ישבנו להסביר: "הביטו נא", שחנו לידידינו האירופים, "דמיינו לעצמכם חום של שלושים מעלות צלזיוס, שבעים אחוזי לחות - וזה עוד בלי הישראליות שמתלבשות בקיץ כאילו היו צעירות קובניות שמנסות להתחבב על תייר אמריקני בהוואנה. איך בדיוק אתם מצפים מאתנו לשתות וויסקי, טוב ככל שיהיה בטמפרטורת החדר?".

מאזיננו לא רק שהשתכנעו, אלא אף הביטו בנו בקנאה (בחוץ ירד גשם למרות שלפי הקאלנדר היה צריך להיות כבר אביב), ללמדנו שכאשר אנחנו מסבירים כמו שצריך, אפילו פעילות ישראלית שנראית לא הגיונית לעיניים מערביות, תתקבל בברכה (באמת: תנו לחוטינר ולי שבוע כשגרירים באו"ם - ותראו איך מדינות העולם הנאור זונחות את איומי החרם ועוברות לתכנון תוכניות אופרטיביות לחיסולנו). עכשיו אני יודע שכמה פלצני וויסקי נאנחים מעומק הכבד לנוכח נכונותי להשחית את הנוזל היקר שלי לשווא (אנחנו מדברים על וויסקי, כן?), אבל יסלחו לי עמיתיי המכובדים שאך לפני דקה כיניתי "פלצנים": לחובבי המשקאות ה"חומים" בקיץ הישראלי יש שתי ברירות עיקריות - לזנוח את הדרינק שלהם ולעבור לאניס, ג'ין או וודקה, או לחילופין, להמציא גרסה קיצית לדרינק הקבוע שלהם. ג'וני ווקר, כמדומני, היו הראשונים לעלות על העניין כשהבינו שברחבי העולם יש המון חובבי וויסקי שמסיבות תרבותיות או אקלימיות נהנים לצרוך אותו עם קרח - ושכל עוד הבקבוקים היקרים שלהם נלגמים "נקי", השוק יהיה לעולם מוגבל. לפיכך הם המליצו, ממש כך, לשמור את בקבוקי ה"גולד לייבל" שלהם, אחד הטעמים האהובים עלי, במקפיא. כדי שלא לוותר כליל על הטקס בישבן, הם הציעו גם למזוג אותו "קפוא", אך לדלל בעזרת מעט מים מינרליים קרים.

והאמת? וויסקי "קפוא" הוא עניין לא רע בכלל לקיץ הישראלי. "ג'וני גולד" הוא כמובן יופי של וויסקי, אבל לא חייבים לטפס במעלה ההיררכיה עד כדי כך: אני אישית, מעדיף את הוויסקי הקיצי שלי לא קפוא, אבל נתון בכוס גבוהה (היי בול) ומפוצץ בקרח. גם באשר לקרח יש כמה אסכולות שמפרידות, בגדול, בין מי שאוהב את הוויסקי שלו מהול - וישתמש, כמוני, בהמון קוביות קרח סטנדרטיות, כדי ליהנות מבלנטיינ'ס (שעבורי הוא המרענן הרשמי של הקיץ יותר מכל מוחיטו או דרינק כתוש אחר עם קרח וכל-כך הרבה נענע, עד שצריך להגיש אותו עם ריזלה) בהיי-בול און דה רוקס. לעומת זאת, מי שרוצים להתענג על טעם המשקה, במיוחד כשמדובר במותגים יקרים ויוקרתיים יותר, טוב יעשה אם ישתמש בקוביות קרח גדולות שמצננות את המשקה אך נמסות לאיטן ומותירות את טעמו כמעט "נקי". לפחות שני מותגים מעולים עשו שימוש מושכל בקוביות הקרח הגדולות: "מק'אלן" שהגישו את הוויסקי הנפלא שלהם בכוס רחבה עם כדור קרח בגדול של כדור טניס בתוכה והעניקו ללוגם חווית-שתייה יוצאת-דופן או למשל רום מעולה כמו "זקאפה 23", שהוגש גם הוא באותו האופן. נכון שקרחונים מאסיביים שכאלה קשה לייצר באמצעים ביתיים (אלא אם כן לוקחים כלי שנועד במקור לשימור ביצים במקרר, וממלאים את השקעים העגולים שבמקור נועדו לביצים במים ומכניסים למקפיא לארבע שעות לפחות), אבל היי - בשביל מה יש פאבים אם לא בשביל קרח?

ויש גם בקבוקים שפשוט מתבקש לשמור במקפיא, כמו למשל "הנסי" הקוניאק "השולחני" שלי ושל לא מעט חובבי קוניאק במקומותינו: שימו אותו במקפיא, אפילו לשעה קלה לפני הלגימה המתוכננת ותקבלו צ'ייסר שמתקרב לשלמות. אז כן, אני יודע שחובבי וויסקי או קוניאק יושבים עכשיו בבית ומצטערים שהם קירחים כמוני כיוון שלו היה להם שיער - הם היו תולשים אותו עכשיו מרוב זעם על חילול המשקה האצילי שלהם. עניין שאני מאוד מכבד ואין לי אלא להגיב עליו במשפט מתוך קורס הצוערים של משרד החוץ (כן, חוטינר ואני לקחנו מאוד ברצינות את עניין ההסברה): אצילי בתחת שלי.

כי נכון שמשקאות חומים יכולים להיות אציליים מאין כמותם, אבל אין שום דבר אצילי בטמפרטורות ובלחות של יולי-אוגוסט במקומותינו, וכמו שנעדיף בכל הזדמנות שבה אנו יכולים להרשות לעצמנו להימנע מקוד לבוש ולהסתפק בגופיה, מכנס קצר וכפכף תואם. כך אני לא מבקש מכם להשחית עכשיו את החליפה הכי טובה שלכם (כלומר: לא את הסינגל מאלט האהוב עליכם או את בקבוק האיקס-או שרכשתם בדיוטי-פרי), אלא רק להפוך את הטעם שאתם אוהבים למשהו שאפשר ללגום גם ליד אבטיח וגבינה בולגרית (רואה חוטינר? הצלחתי להכניס "לייק" לקולינריה הבולגרית גם לטקסט שרובו וויסקי וקוניאק) או באירוע שבו נושאים עיניים כלות מערבה בציפייה מהבילה לסתיו. עד שזה יגיע, עם החצב, הנחליאלי וכל החבילה, תנו לי בבקשה ג'וני זהוב או הנסי מהמקפיא בצ'ייסר או בלנטיינ'ס בהיי-בול, מפוצץ בקרח - ולחוטינר תוסיפו בבקשה גם שמשייה קטנה מנייר, שלא יגידו שסנהדרינק לא נוטלים חלק פעיל בחגיגות הגאווה.